לפני 5 שנים. יום שבת, 17 באפריל 2021 בשעה 12:24
מכיתה ב׳ עד לפני שנתיים חייתי עם נרקומן.
אעשה לכם חשבון מהיר (כולל להוריד שנתיים שבהם הם היו פרודים), זה יוצא בערך 17 שנים...
לפני ארבע שנים אני ואימי ביצענו בו החייאה כי מנת יתר ושיט.
אתם בטח מציירים לכם תמונה מזעזעת בראש של ילדים מוזנחים בלי אוכל בבית מתפרק. אבל.. אבל האמת שהייתה לי ילדות מדהימה.
אמא שלי מעולם לא נתנה לי להרגיש חוסר, גם בימים בהם לא היה לה אוכל לתת לנו לבית הספר, היינו נשארות בבית ומשחקות בגינה ועם ברביות כל היום, חלומו של כל ילד.
17 שנה חייתי עם נרקומן, בשנים הראשונות אפילו לא ידעתי, אולי זה בגלל שהוא היה גמול, אולי כי הוא עבד בעבודה מסודרת ואולי בזכות אימי שדאגה להשאיר אותו תמיד למעלה ולא לתת לו ליפול בחזרה למקום שממנו אספה אותו.
אין לי משיכה למשני תודעה... אני לא מצתדקת ובטח לא מצקצקת למי שכן נמשך לזה, הרי גם אני לפעמים מדליקה איזה פייסל או שותה איזו כוסית וויסקי. אין לי משיכה למשני תודעה ואני בטח לא באה לחנך אף אחד ובכל זאת החשש שעולה בי כשאני רואה את מי שחשוב לי מאבד את עצמו לתוך שכחון זמני צורם לי ובי עמוקות.
אני בטח נורא מגזימה וזה בכלל לא כזה נורא, כולם עושים את זה וכולם מדי פעם לוקחים משהו שלרגע משכיח מהם את כל הצרות.
אני בטח נורא מגזימה הרי לא כל מי שמדי פעם עושה קוק או מי שמדי פעם לוקח אמדי או מעשן קצת ירוק מחר בבוקר ימצא את עצמו בידיים של היקרים לו כשהם מבצעים בו החייאה ומגן דוד אדום ממש בדרך, אבל הסיכוי הקטן שזה יקרה, הסיכוי הקטן שאני עלולה לראות את היקרים לי נאבדים לתוך עצמם או הסיכוי הקטן שאני אאבד את עצמי כך גורם לי להתנתק. אני לוחצת על הכפתור ומתחילה לפעול בצורה אוטומטית, אין זה משנה אם כלפיהם, כלפי אחרים או כלפי עצמי.
והכי אני שונאת... אני הכי שונאת לפעול על אוטומט, זה כמו הסם שלי. אני מתעלמת מכל מה שקורה מסביב ומתרכזת בפעולות אוטומטיות. אם אני במסיבה אז אני אמשיך לרקוד ו״להנות״ למרות הכאב שאני חשה, אם אני בעבודה אני מתנתקת לתוך המסך ועונה בחוסר סבלנות ומנפנפת את כל מי שמנסה להסיח את דעתי. אני בשניה מתנתקת וכמו יצר הישרדותי משלי אני פשוט ממשיכה בכל הכוח לעבר המטרה, שהיא כמובן משתנה מפעם לפעם.
אני בטח נורא מגזימה אך כשעולה לי חשש כזה או אחר שקשור לאנשים שחשובים לי אני אעלה בפניהם את החשש שלי ואנסה להראות להם את נקודת המבט שלי בצורה הכי אגואיסטית שיש (כי מה יותר אגואיסטי מהלהעלות חשש בפני מי שמרגיש מוגן?).
אני בטח נורא מגזימה אך כל דרך בה אני פועלת נובעת מניסיון עבר כזה או אחר, ממשהו שחוויתי או מהתמודדות שבלית ברירה נאלצתי לעבור.
אני בטח נורא מגזימה גם בפוסט הזה שיצא לגמרי מפרופורציות אבל אני יודעת שגם אם פגעתי וגם אם אמרתי משהו שמאוד לא רציתם לשמוע, מבחינתי זה היה הכרחי ולפעמים זה כל כך אגואיסטי אבל לצפות מהצד אף פעם לא היה הקטע שלי.
