מישהו העיר לי שבפרופיל שלי יש הרבה מאוד ״לא״ ומעט מאוד ״כן״...
ומה אני אגיד?
פעם היה לי קל להגיד כן, אני אופטימית ונותנת אמון באנשים יש האומרים שיותר מדי. אני תמיד אחפש את הדרך ״הנכונה״, את האפשרות הזאת שתיהיה טובה לכולם, תמיד אעזור גם לאנשים זרים לגמריי.
אני מהסוג המעצבן ממש, שאעיר לאנשים שזרקו זבל על הרצפה כזאת שאומרת ״בוקר טוב, מה שלומך״ לנהג, לפעמים גם אשאל לשמו.. קטע כזה של נימוס, אולי זה מהבית הרוסי שגדלתי בו, אולי זה כי אני מאמינה שכשאני עושה טוב אז הטוב חוזר אלי?
אני לא יודעת להצביע על מה גורם לי להתנהג בצורה כזאת... זה כאילו אני צריכה להיות הכי נכונה, להסתדר עם כולם, לחייך כל הזמן, לא לקלל, לא לבכות מול אנשים, לנשום עמוק כשאני מתעצבנת... כל הזמן להיות מאופקת.
וזה... זה לפעמים מוציא אותי מדעתי... כי אפילו היום בבוקר כשהכנתי קפה לי ולמנהל שלי וכל הקפה (פה מגיע קללה) נשפך על השולחן, חייכתי ולקחתי נשימה עמוקה, ניקיתי הכל וחזרתי להכין את הקפה מהתחלה, הכל עם חיוך קריפי על הפנים ומבט רצחני בעיניים...
אז זאת אני... אני כזאת נכונה, חמודה, נחמדה, ״בן אדם טוב״..
ובגלל שאני כזאת נפגעתי לא מעט בחיים.
אני עדיין חייכנית וחמודה אבל הרבה יותר נזהרת.
אני נזהרת בצורה שבה אני נותנת את עצמי לאחרים.
הכי קל לי זה לשכב או להזדיין עם כל אחד שבא וזאת גם הסיבה שנמנעתי מזה בשנתיים האחרונות.
אבל החלק הקשה הוא דווקא לסמוך על בן אדם, בטח כזה שאני לא מכירה בכלל, החלק הקשה הוא לדבר עם בן אדם פנים מול פנים, כשהוא רואה עליי אם אני משקרת, שמחה, עצבנית, מובכת או מגורה..
זה החלק הקשה באמת, ולכן אני לא ממהרת להגיד מה כן, אני רוצה לראות קודם שמעניין מה לא ושקוראים בין השורות ושלא קופצים עליי רק כי אני בשר טרי, שלא מנסים לשפוט אותי על הטראומות שלי או על התגובות שלי.
אני דרמטית.
אני צועקת כשאני עצבנית וצוחקת בקול כשמשהו מצחיק אותי, אני מגיבה בקיצוניות ומאוד אכפת לי מה הקרובים אלי חושבים עליי, למרות שאני מנסה בכל יום להילחם גם בזה.
אני יכולה לפרוץ בבכי כי עצבנו אותי ואין לי מה לעשות עם זה ואני יכולה לענות בצורה ממש לא נעימה למישהו שדיבר אליי בזלזול.
אני מגיבה, אני תוקפת. ככה אני מגינה על עצמי.
קראתי פה קצת בימים האחרונים והאמת שאני עדיין מנסה להבין מי אני ומה בכלל אני עושה כאן, אבל כרגע אני חושבת שאני פשוט קצת ״בראטית״ (מקווה שככה כותבים)..
ואני בוחנת כל צעד שלך, ואני יודעת מה מעצבן ולפעמים אני מעצבנת בכוונה... אני מחכה שתתייאש ותמשיך להבאה בתור, אני מחכה לזה שתרים ידיים.. אני רגילה לזה שמרימים ידיים.
ככה זה היה עד היום...
אז כן, יש לי הרבה מאוד ״לא״ ומעט מאוד ״כן״ ואולי זה גם קשור לזה שאני לא באמת יודעת מה כן ותמיד יש הפחד של ממה לא.