סתם כזאת פריקה מבולגנת

בספריה העירונית יש אלפי ספרים.

פעם בכמה זמן יש ספרים שסיימו את תפקידם ונגזר עליהם לרדת מהמדפים ובמקביל יש ספרים חדשים, כאלה שהודפסו כמה ימים קודם לכן.

כשנכנסים לספרייה אפשר ללכת לאיבוד. בין ספרי מתח לספרי רומנטיקה, יש ספרים שמכילים המון מידע אבל אין בהם תוכן, יש ספרים שכתובים בצורה יוצאת דופן ויש ספרי ילדים.

בין כל הספרים אתה צריך למצוא את הז׳אנר המועדף עלייך, ספר כזה שלא תוכל להניח מהיד, ספר שתרצה לפתוח כל בוקר לדפדף מעט ולהמשיך את היום, ספר שתרצה לקרוא לפני השינה, ספר שלא תצליח להפסיק לקרוא ולא תרצה להגיע לסופו.

יש מספר דרכים לבחור ספר אחרי שהבנת מה הז׳אנר המועדף עלייך.

יש כאלה שמסתכלים על הכריכה, ככל שהיא יותר מושכת את העין כך הסיכויים שהספר יבחר גבוהים יותר.

יש כאלה שקוראים תקצירים, יש תקציר שמסכם לך את הספר ונותן לך קצה הבנה למה שאתה הולך לקרוא ויש תקציר שהוא הצצה לספר, תקציר שהוא טיזר מופלא.

אחרי שבוחרים ספר ומתחילים לקרוא קורה משהו מופלא. המוח שלנו מדמיין את העלילה, הרבה פעמים הדברים שאנחנו מדמיינים הם לא בדיוק כמו שהם כתובים בספר, אנחנו מדמיינים חדרים/ מקומות/ אנשים שבדרך כלל ראינו, אנחנו מדמיינים משהו מוכר וזה לא תמיד משנה אם בספר כתוב שהגיבור הוא בלונדיני עם עיני תכלת, אנחנו יכולים לדמיין גיבור שחור שיער ואפור עיניים.

ככל שאנחנו נכנסים לעומק הספר כך הדמיון שלנו מופרה, אנחנו נותנים לרגש לצאת ובעצם יחד עם הקריאה כותבים סיפור מרגש ועוצמתי לא פחות.

אנחנו קוראים ונכנסים לעלילה, מצפים בכיליון עיניים לפרק הבא, אנחנו מחכים לקטע מתח נוסף ולסוף הטוב ואז באופן מפתיע שניה לפני שאנחנו מסיימים, אנחנו מגלים שחסרים כמה עמודים, העמודים האחרונים, אלה שיחתמו את הספר לעד, אלה שנזכור, הסוף הטרגי או המאושר.

אנחנו יכולים להתרגז, סביר להניח שהרוב יחזירו את הספר ויתנו דיס המלצה רצינית, אבל דווקא במצב הזה יכולה לצוץ ההזדמנות שלה חיכינו, הרגע הזה שבו אנחנו יכולים לכתוב סוף לסיפור של מישהו וכך לכתוב גם סוף לסיפור שלנו.

ישנם שמיים בתוך הראש שלי, יש שם עננים עננים, ולפעמים אני רואה בענן אחד תזכורת לאותו ערב, רוב העננים הם לבנים עם תזכורות של חיוכים, מוזיקה ושמחה. ולפעמים בין כל העננים האלה בתוך השמיים שבראש שלי מופיע לו ענן שחור וכבד, וכמה שאני מנסה אני לא מצליחה לברוח מהענן הזה....

הרעם שלו קורע לי את עור התוף והברקים שלו מסנוורים אותי.

הגשם שיוצא מהענן הזה הוא גשם כבד, טיפות גדולות וכבדות, הגשם הזה שוטף לי את הגוף בזכרונות רעים ותזכורות שחורות... לרוב אני מצליחה לקום אחרי המבול הזה ולראות בחזרה את העננים הלבנים.

אבל יש ימים, כמו בימים האחרונים שלמרות שלתאריך אין שום משמעות עבורי אני פשוט לא מצליחה לראות את השמש מציצה אלי אחרי הסערה...

הימים האחרונים הם ימים שחורים, למרות שאני מסתובבת עם חיוך ולמרות שאני צוחקת בקול מבדיחות קרש ולמרות שאני מנסה להתרכז כולי בעבודה...

בימים האחרונים כשאני נכנסת למיטה אני בוכה, עד שאני נרדמת... ודווקא בימים האלה, אני רוצה להיות הכי טובה, אני רוצה שכולם יהיו מרוצים, שיגידו לי שאני מ.ו.ש.ל.מ.ת.

שיראו שאני לא שלמה, אני מפורקת לחתיכות אבל זה עושה אותי מושלמת. אני רוצה שלמרות שאני דפוקה ופחדנית יראו שאני חזקה ומתגברת על הפחדים שלי ואמנם אני לא נהיית פחות דפוקה עם הזמן אבל אני מתחילה ללמוד להסתדר עם הדפיקות הזאת.

מישהו העיר לי שבפרופיל שלי יש הרבה מאוד ״לא״ ומעט מאוד ״כן״...

ומה אני אגיד?

פעם היה לי קל להגיד כן, אני אופטימית ונותנת אמון באנשים יש האומרים שיותר מדי. אני תמיד אחפש את הדרך ״הנכונה״, את האפשרות הזאת שתיהיה טובה לכולם, תמיד אעזור גם לאנשים זרים לגמריי.

אני מהסוג המעצבן ממש, שאעיר לאנשים שזרקו זבל על הרצפה כזאת שאומרת ״בוקר טוב, מה שלומך״ לנהג, לפעמים גם אשאל לשמו.. קטע כזה של נימוס, אולי זה מהבית הרוסי שגדלתי בו, אולי זה כי אני מאמינה שכשאני עושה טוב אז הטוב חוזר אלי?

אני לא יודעת להצביע על מה גורם לי להתנהג בצורה כזאת... זה כאילו אני צריכה להיות הכי נכונה, להסתדר עם כולם, לחייך כל הזמן, לא לקלל, לא לבכות מול אנשים, לנשום עמוק כשאני מתעצבנת... כל הזמן להיות מאופקת.

וזה... זה לפעמים מוציא אותי מדעתי... כי אפילו היום בבוקר כשהכנתי קפה לי ולמנהל שלי וכל הקפה (פה מגיע קללה) נשפך על השולחן, חייכתי ולקחתי נשימה עמוקה, ניקיתי הכל  וחזרתי להכין את הקפה מהתחלה, הכל עם חיוך קריפי על הפנים ומבט רצחני בעיניים...

אז זאת אני... אני כזאת נכונה, חמודה, נחמדה, ״בן אדם טוב״.. 

ובגלל שאני כזאת נפגעתי לא מעט בחיים.

אני עדיין חייכנית וחמודה אבל הרבה יותר נזהרת.

אני נזהרת בצורה שבה אני נותנת את עצמי לאחרים.

הכי קל לי זה לשכב או להזדיין עם כל אחד שבא וזאת גם הסיבה שנמנעתי מזה בשנתיים האחרונות.

אבל החלק הקשה הוא דווקא לסמוך על בן אדם, בטח כזה שאני לא מכירה בכלל, החלק הקשה הוא לדבר עם בן אדם פנים מול פנים, כשהוא רואה עליי אם אני משקרת, שמחה, עצבנית, מובכת או מגורה.. 

זה החלק הקשה באמת, ולכן אני לא ממהרת להגיד מה כן, אני רוצה לראות קודם שמעניין מה לא ושקוראים בין השורות ושלא קופצים עליי רק כי אני בשר טרי, שלא מנסים לשפוט אותי על הטראומות שלי או על התגובות שלי.

אני דרמטית.

אני צועקת כשאני עצבנית וצוחקת בקול כשמשהו מצחיק אותי, אני מגיבה בקיצוניות ומאוד אכפת לי מה הקרובים אלי חושבים עליי, למרות שאני מנסה בכל יום להילחם גם בזה.

אני יכולה לפרוץ בבכי כי עצבנו אותי ואין לי מה לעשות עם זה ואני יכולה לענות בצורה ממש לא נעימה למישהו שדיבר אליי בזלזול.

אני מגיבה, אני תוקפת. ככה אני מגינה על עצמי.

קראתי פה קצת בימים האחרונים והאמת שאני עדיין מנסה להבין מי אני ומה בכלל אני עושה כאן, אבל כרגע אני חושבת שאני פשוט קצת ״בראטית״ (מקווה שככה כותבים)..

ואני בוחנת כל צעד שלך, ואני יודעת מה מעצבן ולפעמים אני מעצבנת בכוונה... אני מחכה שתתייאש ותמשיך להבאה בתור, אני מחכה לזה שתרים ידיים.. אני רגילה לזה שמרימים ידיים.

ככה זה היה עד היום...

אז כן, יש לי הרבה מאוד ״לא״ ומעט מאוד ״כן״ ואולי זה גם קשור לזה שאני לא באמת יודעת מה כן ותמיד יש הפחד של ממה לא.

כן

כן

את!

זאת במראה... אני מסתכלת לך בעינים, אל תתעלמי ממני.. כאילו מעצמך.

פשוט תקשיבי רגע למה שיש לי להגיד.

הכי קל זה לבעוט ולשרוט, לצעוק ולבכות, להרחיק ודחות מעלייך את כל הזאבים שם בחוץ.

טוב, אולי לא כולם זאבים אבל שנינו יודעות על מה אני מדברת.

אז הכי קל זה פשוט להיות לבד. הרי כבר לגמריי שכנעת את עצמך שמערכות יחסים זה לא בשבילך. ולמרותשאת אומרת שאת לא מאמינה באהבה, את האדם הכי אוהב שאני מכירה.

וזה מה שהכי מפחיד אותך, שמרוב אהבה לאחרים תאבדי את עצמך.

אבל סמכי עליי והכי חשוב תסמכי על עצמך, את בוחרת את הסובבים אותך בפינצטה, את מחפשת ומפשפשת ובוחנת.. ובסוף את שולפת אחד. אחד מכולם ומוסיפה אותו אלייך, נותנת לו מקום בלב שלך.

ונכון שאת יכולה להיות צינית ועוקצנית, ככה את מגנה על עצמך וזה לגמרי בסדר. אבל לפעמים תרשמי לעצמך להניח את הציניות והעוקצנות בצד.

אני כבר שנתיים מסתכלת עלייך מהצד.

אני נהנת לראות אותך צומחת ומתפתחת ולאט לאט ממש לאט נפתחת.

בנתיים את עושה בשביל עצמך, את לומדת וחוקרת ויוצאת לטיולים. גם בנפש.

ואת חושבת על מה שהיה ומנסה להבין מה הביא אותך עד אותה נקודה.

אבל את יודעת מה הכי יפה?

שאת פתאום רואה קדימה, את חושבת על העתיד.

כאילו ההווה כבר לא מספיק לך, פתאום יש לך לאן לשאוף, פתאום את רוצה להצליח.... להיות מצטיינת!

מצטיינת במה?!? בשביל לדעת את זה את לא צריכה אותי. בשביל זה יש לך אותך.

אז תשאירי את המגננות (לא את כולן! בכל זאת זאבים) ותתחילי את המסע הזה. המסע שלך..

המים כבר נטמנו בכל תחנות העצירה, כולם כבר יודעים שאת בדרך... ובסוף כשתגיעי לפסגה, תסתכלי על כלהמסע המטורף הזה ותרגישי כל כך גאה.

ואת לא תזכרי את כולם, וזה בסדר אם תעשי יותר עצירות או תלכי בקצב איטי יותר.

זה המסע שלך ושאף אחד לא יגיד לך אחרת.

ואם את שוכחת אותי, אל תלחצי. אני כאן לצידך!

סתם ככה

מחפשת משהו מעניין לקרוא