אני נושמת עמוק.. סופרת עד עשר ואומרת ״לא״!
להגיד ״לא״ זה קשה.
ה״לא״ בדרך כלל מגיע מסיבה מסויימת.
אני לא יכולה מאיזשהי סיבה, לפעמים זה זמן או כוח פיזי או יכולת ואז זה כל כך קל להגיד ״לא״ כי זה פשוט לא תלוי בי, אלה שאר הדברים בעולם מסביבי שגרמו לזה לא לקרות.
אבל כשמגיע סיבה שלא תלויה ביכולת, שתלויה ברצון או ליתר דיוק חוסר רצון, שם אני נתקעת.
המחשבה היא תמיד, למה שאני אגיד ״לא״, אני טובה יותר? הרצון שלי חשוב יותר משל זולתי? אני חשוב יותר מזולתי?
היום? כן! הרצון שלי חשוב ואני חשובה ואני טובה... ואין כאן בכלל שאלה של זולתי, רק שלי.
אבל כשהייתי קטנה.. ממש קטנה.
באמת היה לי קשה להגיד ״לא״ אז פשוט לא הייתי אומרת.
בכיתה ה׳ בערך, הגיע לכיתה שלנו ילד חדש, ילדון בעייתי כזה, מצחיק בשיעורים, עושה בעיות בהפסקות, מושך לכולן בצמות.
אני לא יודעת למה דווקא אותי הוא החליט להעמיד במבחן החברות?! הוא כנראה ראה את זה בעיניים שלי או הריח את זה עליי, אומרים שאפשר להריח פחד, אולי אפשר להריח גם את זה (איך קוראים לזה בכלל)?
גם כשהייתי נערה תמיד היה מוצא אותי מישהו שהיה רואה את החלק הזה בי והיה מנצל את זה לטובתו. לפעמים זאת הייתה נערה שהחשבתי לחברה עד שגיליתי שהיא מספרת לכולם על הפעם הראשונה שלי. לפעמים זה היה הבחור הזה שהציק בהפסקות והתווכח איתי על כל דבר אבל כשהיה צריך עזרה היה פונה אליי ואני תמיד הייתי נענית.
היום הרבה פחות. אל חשש.
נעזוב את זה ונחזור לאותו ילדון בכיתה ה׳ ועל איך בזכותו למדתי להגיד ״לא״.
אז אותו ילדון שהחליט להעמיד אותי במבחן החברות היה ילדון בעייתי כמו שכבר אמרתי.
במשך שבוע אחרי בית הספר היינו הולכים אני, הילדון וניסים (מעניין מה איתו היום) לפארק מול בית הספר. ניסים היה מסתובב עם תיק של ״101 דלמטים״ ומשחק בבובות ברבי אבל כדי להרשים את הילדון הוא החליט להביא משחק מחשב שאני כבר לא באמת זוכרת מה היה כל כך מיוחד בו...
אחרי שבוע שכזה ניסים והילדון רבו ואני קיבלתי את מבחן החברות.. כל כך ניסיתי להרשים את הילדון שכשהוא ביקש ממני לגנוב לניסים את המשחק מחשב מהתיק למרות שלא רציתי ופחדתי וזאת בכלל לא אני, אני ילדה טובה. למרות כל זה בבוקר למחרת הוכחתי לילדון כמה שאני חברה טובה.
התגנבתי לתיק של ניסים עם הלב על 200 והידיים רועדות, הילדון שמר על הדלת של הכיתה, הוצאתי את הדיסק מהתיק והבאתי לו מהר.. הוא כל כך שמח ואני חייכתי בכוח, הבטן שלי כאבה, המוח שלי הפסיק לעבוד ורגשות האשם הנוראיות החלו לכרסם בי.
לא הרבה אחרי, אני חושבת שזה היה כבר בהפסקה השניה כשניסים שם לב שהדיסק נעלם מהתיק והלך להגיד למורה הילדון הפיל את האשמה עליי ויום למחרת ההורים שלי הגיעו לבירור עם המנהלת.. אני בחיים לא אשכח את הבושה שחשתי באותו רגע, וכשהם שאלו אותי למה עשיתי את זה, אפילו לא הצלחתי לתת סיבה אחת אמיתית.
הריי לא רציתי לעשות את זה, זה לא הרגיש לי בנוח, זה לא הרגיש לי נכון, אבל מבחינת ״יכולת״ לא באמת היה לי למה להגיד לילדון ״לא״.
אחרי שהדברים הובהרו וסיפרתי את כל הסיפור המלא, הילדון הושעה מבית הספר... לפי דעתי עד סוף השנה הוא כבר עבר ללמוד בבית ספר אחר. אבל הפואנטה היא שאחרי השיחה אצל המנהלת ובדרך חזרה הביתה כשהלכתי לצד אמא שלי עם הראש מורכן מבושה היא אמרה לי שהדבר שהכי חשוב לה בחיים זה שיהיה לי טוב ועל כן אני צריכה לפעול להשגת הטוב, והטוב הזה הוא לא מה שהסביבה רואה לנכון, הטוב הזה הוא מה שמרגיש לי עמוק בבטן, ואם הבטן שלי מתכווצת וזה עושה לי בחילה אז אני חייבת ישר לומר ״לא״ ואם הבטן שלי רוקדת ויש לי פרפרים שמעלים לי חיוך אז אני יכולה להמשיך קדימה עם ה״כן״.
וכנראה שזאת באמת הסיבה שבגללה אני הולכת לפי הרגש, ואולי בגלל זה אני גם לא יכולה לשקר ובטוח בגלל זה, למרות שקשה לי להגיד ״לא״ כשאני לא *רוצה* גם אם אין לי באמת סיבה אני נושמת עמוק, סופרת עד עשר ואומרת ״לא״.
ולך אדון ילדון
אתה אולי היית חרא של ילדון ואני גם לא ממש יודעת מה איתך היום.. אפילו את השם שלך אני לא באמת זוכרת, אבל אפשר להגיד שאולי משהו אחד טוב עשית בחיים.
קצת בזכותך והרבה בזכות אמא שלי אני לנצח אעשה רק דברים שגורמים לבטן שלי לרקוד ולפרפרים להעלות לי חיוך על הפנים.
