סתם כזאת פריקה מבולגנת

כן

כנראה

לא יודעת

אולי

ניסיון אין לי

סקרנות יש

רצון יש לי

פחדים גם יש

ממה אני מפחדת ומה אני רוצה זאת שאלה שאני לא באמת יודעת לענות עליה

או שכן

לא יודעת

אולי

אני לא החלטית

אני לא ממהרת להכניס את עצמי לתבנית

אני חוקרת

אני לומדת

אני מנסה

בעיקר את עצמי

אני בתולה בדסמית

ואין לי שום בעיה עם זה

זה רק משאיר לי יותר דברים להתנסות בהם וללמוד אותם

אבל

אני לא ממהרת ללמוד ולהתנסות

אני רוצה להנות מהדרך ושהדרך הזאת תוביל אותי למקום שלם ומקבל את עצמי

אני לא רוצה להיפגע או לחצות קוים אדומים

אני לא רוצה עוד טראומות, יש לי מספיק

אז אני לא ממהרת

אני נפגשת ומנסה

וזאת תמיד החלטה שלי ובדרך שלי

לעיתים הצד השני מבין ומקבל גם ולוקח אותי בעדינות, לא תמיד החוויה היא בדסמית לחלוטין או בכלל

לפעמים הצד השני מצפה שאכבוש את עולם הבדסמ בלילה

ואני, אני לא שם

אני לא רוצה מסיבת חילופי זוגות או להוסיף נשלט/ת או שולט/ת

אני לא רוצה שיקשרו אותי אחרי שעה של היכרות וגם לא להרגיש את השוט על הגוף אחרי חצי לילה חטוף

אני רוצה את זה לאט, ועם מישהו שנותן לי בטחון, מישהו שאני מרגישה שכשזה יהיה יותר מדי בשבילי הוא ידע לעצור גם אם אני לא אצליח

אז אני בתולה בדסמית

אני לא ממהרת לשום מקום

אני צעירה ועדינה ומפוחדת

ואני פוגשת את הגיהנום/גן עדן הזה ואני רוצה ומשתדלת

אבל אני צריכה את זה לאט

אני צריכה שיתנו לי יד

שיקחו אותי לאט

שילמדו אותי

שיראו לי

שיתנו לי להרגיש

לאט

בזהירות

שיתנו לי להכיר אותי

שיתנו לי להרגיש בסדר

שיתנו לי להרגיש לא פסולה

שיעזרו לי להבין מה אני רוצה

שיעזרו לי להבין מה אני אוהבת ולמה

לאט

אני צריכה את זה לאט

כי אני יודעת שברגע שזה יקרה זה כבר לא יהיה לאט

בתולות לובשות לבן?

אל תסתכל עליי ככה, סוטה אחד! כי כשאתה מסתכל עליי ככה אני לרגע נזכרת איזה סוטה קטנה אני.

תבין, זה הכל בעיניים.

המבט הזה גורם לי להרטיב, אל תסתכל לי בעיניים.

אני ילדה טובה וילדות טובות הן לא סוטות, הן נכונות וחמודות והן עושות סקס שקט ורך ונעים ואני, אני ילדה טובה אבל הסקס השקט אולי הרטיב לי את התחתונים אבל לא את הנפש.

אני רוצה להרטיב בנפש, אני רוצה להיזכר איך לקחת אותי יד ביד למרפסת של החדר במלון והפשטת אותי כך שכל מי שעובר יוכל לראות.

נעמדת מאחורי ומשכת בשיער הארוך(שכבר לא ארוך), הצמדת את המצח שלי לקיר והיד שלך טיילה לאט לאט על הגוף. כתף ואז שריטה על הגב ואני נאנחתי בשקט כמו הילדה הטובה שאני. המצח שלי צמוד לקיר מבליטה את הישבן, נו.. זה רמז קטן, אתה מת על זה. היית רוצה שאגיד לך ״כן אהה אני רוצה להרגיש אותך אהה״ או משהו כזה אבל אני ילדה טובה שעושה סקס שקט, אני לא מזדיינת חזק ובטח שלא אומרת לך כמה חזק אני באמת רוצה את זה (כאילו אני בכלל יודעת) אז אתה מוריד את היד לישבן, מלטף ושורט ואז נעלם ויש שניה של אכזבה אבל אתה אף פעם לא מאכזב והיד שלך פוגשת את הישבן שלי ומרעידה אותו, איך אני אוהבת את הצליל הזה ואיך אני אוהבת את ההרגשה אבל אני חייבת לשחק את המשחק של הילדה הטובה אז אני גונחת בקול כדי שתדע כמה שזה כאב וכמה שאתה חזק ואז מצחקקת וחוזרת לילדה הקטנה.

אתה עוזב את השיער ואני מרשה לעצמי להרחיק את הראש מהקיר ואיזה מזל שאתה שם להזכיר, מצמיד את ראשי בחזרה, עם יד אחת תופס לי את הצוואר ועם היד השניה ממשיך ללטף לי את הגוף.. השדיים שלי מקבלות טיפול, לישה, משיכה, שריטה, אתה משחק לי עם הפטמה ואלוהים כמה שהיא רגישה עכשיו, אני מתפתלת ומשחקת את המשחק, אתה ממשיך עם היד שלך על הבטן ואז עובר לרטיבות שלי ואני שומעת על הנשימה שלך כמה שאתה מחייך עכשיו כשאני נוטפת. אני מקבלת נשיקה על הראש וליקוק מאחורי האוזן ואז אתה נושך לי בצוואר בזמן שהיד שלך מתחילה לשחק עם העונג שלי ואני כבר לא יכולה לשחק את הילדה הטובה אבל אני ממשיכה, נאנחת וגונחת בשקט, מתפתלת לך בידיים, מטפסת ורועדת

ו...

ו....

אלוהים תודה שבראת אותי אישה!!!!

אתה מעביר את האצבעות היפות שלך על הרטיבות שלי ודוחף לי אותן לפה, אלוהים כמה שאני אוהבת כשאתה עושה את זה, כמה שאני טעימה, כמעט כמוך. אתה מפשק לי את הרגליים ואני מרגישה את הזין שלך נצמד לגב שלי, זה תמיד כל כך קשה ככה, אני נמוכה ואתה הרבה יותר גבוה ממני ואני לא יודעת איך זה תמיד מצליח, אני על קצות האצבעות רועדת ואתה מכוון את עצמך אל החור שלי ואז אתה פשוט נדחף לשם בבת אחת, איפה העדינות אלוהים (תודה שככה!). אתה מזיין אותי בדיוק כמו שאני אוהבת, יד אחת מצמידה את הראש שלי לקיר והמצח נחבט שוב ושוב היד השניה ממשיכה לפנק את הישבן שלי בצלילים האלה שאני כל כך אוהבת ובסימנים האלה שאני יכולה לראות רק אחרי.

פתאום אני שוכחת כמה אני ילדה טובה וכבר לא אכפת לי שכולם ישמעו או יראו, עכשיו אני בעולם של העונג האין סופי ומה שחשוב לי זה שכשזה יגמר נשאר רק שני גופים רטובים ורוטטים. אתה ממשיך בשלך ואני מרגישה איך אתה מתקרב לעונג שלך, אני מתחילה לשחק עם העונג שלי ושניה לפני שאתה גונח לי באוזן לאות גמירה אתה לוקחת תנופה עם היד ומוריד לי אחת לישבן ״אחחח, בן זונה, זה כאב״ נפלט לי ואחרי זה צחקוק כרגיל, גם שלי גם שלך ואז אתה סוף סוף גומר ואני שניה אחרייך, רוטטת עלייך ומרטיבה אותך כמו שאתה מרטיב אותי, שנינו נוזלים מעונג וכשאני מסתובבת אלייך אתה מסתכל לי בעיניים מלטף לי את הלחי ומצמיד אותי לחזה הלח והנעים שלך, ״כשישאלו אותך מה יש לך במצח תגידי רק את האמת״, נשיקה אחרונה ותודה.

אני נושמת עמוק.. סופרת עד עשר ואומרת ״לא״!

להגיד ״לא״ זה קשה.

ה״לא״ בדרך כלל מגיע מסיבה מסויימת.

אני לא יכולה מאיזשהי סיבה, לפעמים זה זמן או כוח פיזי או יכולת ואז זה כל כך קל להגיד ״לא״ כי זה פשוט לא תלוי בי, אלה שאר הדברים בעולם מסביבי שגרמו לזה לא לקרות.

אבל כשמגיע סיבה שלא תלויה ביכולת, שתלויה ברצון או ליתר דיוק חוסר רצון, שם אני נתקעת.

המחשבה היא תמיד, למה שאני אגיד ״לא״, אני טובה יותר? הרצון שלי חשוב יותר משל זולתי? אני חשוב יותר מזולתי?

היום? כן! הרצון שלי חשוב ואני חשובה ואני טובה... ואין כאן בכלל שאלה של זולתי, רק שלי.

אבל כשהייתי קטנה.. ממש קטנה.

באמת היה לי קשה להגיד ״לא״ אז פשוט לא הייתי אומרת.

בכיתה ה׳ בערך, הגיע לכיתה שלנו ילד חדש, ילדון בעייתי כזה, מצחיק בשיעורים, עושה בעיות בהפסקות, מושך לכולן בצמות.

אני לא יודעת למה דווקא אותי הוא החליט להעמיד במבחן החברות?! הוא כנראה ראה את זה בעיניים שלי או הריח את זה עליי, אומרים שאפשר להריח פחד, אולי אפשר להריח גם את זה (איך קוראים לזה בכלל)?

גם כשהייתי נערה תמיד היה מוצא אותי מישהו שהיה רואה את החלק הזה בי והיה מנצל את זה לטובתו. לפעמים זאת הייתה נערה שהחשבתי לחברה עד שגיליתי שהיא מספרת לכולם על הפעם הראשונה שלי. לפעמים זה היה הבחור הזה שהציק בהפסקות והתווכח איתי על כל דבר אבל כשהיה צריך עזרה היה פונה אליי ואני תמיד הייתי נענית.

היום הרבה פחות. אל חשש.

נעזוב את זה ונחזור לאותו ילדון בכיתה ה׳ ועל איך בזכותו למדתי להגיד ״לא״.

אז אותו ילדון שהחליט להעמיד אותי במבחן החברות היה ילדון בעייתי כמו שכבר אמרתי.

במשך שבוע אחרי בית הספר היינו הולכים אני, הילדון וניסים (מעניין מה איתו היום) לפארק מול בית הספר. ניסים היה מסתובב עם תיק של ״101 דלמטים״ ומשחק בבובות ברבי אבל כדי להרשים את הילדון הוא החליט להביא משחק מחשב שאני כבר לא באמת זוכרת מה היה כל כך מיוחד בו...

אחרי שבוע שכזה ניסים והילדון רבו ואני קיבלתי את מבחן החברות.. כל כך ניסיתי להרשים את הילדון שכשהוא ביקש ממני לגנוב לניסים את המשחק מחשב מהתיק למרות שלא רציתי ופחדתי וזאת בכלל לא אני, אני ילדה טובה. למרות כל זה בבוקר למחרת הוכחתי לילדון כמה שאני חברה טובה.

התגנבתי לתיק של ניסים עם הלב על 200 והידיים רועדות, הילדון שמר על הדלת של הכיתה, הוצאתי את הדיסק מהתיק והבאתי לו מהר.. הוא כל כך שמח ואני חייכתי בכוח, הבטן שלי כאבה, המוח שלי הפסיק לעבוד ורגשות האשם הנוראיות החלו לכרסם בי.

לא הרבה אחרי, אני חושבת שזה היה כבר בהפסקה השניה כשניסים שם לב שהדיסק נעלם מהתיק והלך להגיד למורה הילדון הפיל את האשמה עליי ויום למחרת ההורים שלי הגיעו לבירור עם המנהלת.. אני בחיים לא אשכח את הבושה שחשתי באותו רגע, וכשהם שאלו אותי למה עשיתי את זה, אפילו לא הצלחתי לתת סיבה אחת אמיתית.

הריי לא רציתי לעשות את זה, זה לא הרגיש לי בנוח, זה לא הרגיש לי נכון, אבל מבחינת ״יכולת״ לא באמת היה לי למה להגיד לילדון ״לא״.

אחרי שהדברים הובהרו וסיפרתי את כל הסיפור המלא, הילדון הושעה מבית הספר... לפי דעתי עד סוף השנה הוא כבר עבר ללמוד בבית ספר אחר. אבל הפואנטה היא שאחרי השיחה אצל המנהלת ובדרך חזרה הביתה כשהלכתי לצד אמא שלי עם הראש מורכן מבושה היא אמרה לי שהדבר שהכי חשוב לה בחיים זה שיהיה לי טוב ועל כן אני צריכה לפעול להשגת הטוב, והטוב הזה הוא לא מה שהסביבה רואה לנכון, הטוב הזה הוא מה שמרגיש לי עמוק בבטן, ואם הבטן שלי מתכווצת וזה עושה לי בחילה אז אני חייבת ישר לומר ״לא״ ואם הבטן שלי רוקדת ויש לי פרפרים שמעלים לי חיוך אז אני יכולה להמשיך קדימה עם ה״כן״.

וכנראה שזאת באמת הסיבה שבגללה אני הולכת לפי הרגש, ואולי בגלל זה אני גם לא יכולה לשקר ובטוח בגלל זה, למרות שקשה לי להגיד ״לא״ כשאני לא *רוצה* גם אם אין לי באמת סיבה אני נושמת עמוק, סופרת עד עשר ואומרת ״לא״.

ולך אדון ילדון

אתה אולי היית חרא של ילדון ואני גם לא ממש יודעת מה איתך היום.. אפילו את השם שלך אני לא באמת זוכרת, אבל אפשר להגיד שאולי משהו אחד טוב עשית בחיים.

קצת בזכותך והרבה בזכות אמא שלי אני לנצח אעשה רק דברים שגורמים לבטן שלי לרקוד ולפרפרים להעלות לי חיוך על הפנים.

״נכנסת פעם למים
אבל מתי נכנסת לאש
כולי שפיצית עולם
עד שזה מגיע ללבקש״

״כי כשמישהו מנסה לשחק בי או משהו
הוא משחק באש
ואם הוא טיפוס שנלחם אז זה פשוט
עד שאחד ישרף״

אני במוד מלחמה היום אל תתעסקו איתי 😾

כשאני מתחילה לכתוב, גם אם בראש שלי יש משפט אחד ברור מאוד לרוב הכתיבה מושכת אותי ואני מוצאת את עצמי כותבת דף אחרי דף בקצב מסחרר. אני לא מתביישת במה שאני כותבת או יותר נכון כותבת את מה שאני לא מתביישת בו.

ומעבר לכתיבה לעצמי יש לי צורך להוציא את זה החוצה, לא יודעת אם זה הרצון שמישהו אחר יקרא או המחשבה שאני צריכה שזה יצא ממני ויהפוך לסתם עוד סיפור שלא קשור בהכרח אלי. 

הכתיבה שלי לא מסודרת אבל היא עוזרת לי לסדר את המחשבות ולפעמים היא סתם עוד דרך לנתח את הדברים.

אני אוהבת לאהוב

את זה אני הבנתי רק כמה שנים אחרי שסיימנו את הקשר.

אתה כבן אדם, אין לי הרבה מה להגיד עלייך, שנתיים היינו בקשר, מערכת יחסים דפוקה לחלוטין.

הייתי בת חמש עשרה כשהכרתי אותך שזה לא ממש הגיוני כי הייתי בתיכון (חטיבת ביניים- וואט אבר) כבר שנה שלישית.

אתה גדול ממני רק בשנתיים ובתיכון שלנו כולם מכירים את כולם, חוץ ממני. אני לא מסתכלת לצדדים, אני לא מחפשת חברים. אני חברותית מאוד אבל החיפוש הזה ולהיות במרכז העניינים, זה אף פעם לא הייתי אני. התרכזתי במעגל החברים שלי ולא עניינו אותי רעשי הרקע מסביב.

ראיתי אותך מספר פעמים לפני שהכרתי אותך באמת, אתה הריי היית תמיד במרכז העניינים כמה שאתה גבוה, גדול, בולט מעל כולם, החבר המצחיק בחבורה, אי אפשר להתעלם ממך. אבל אני, אני לא מסתכלת לצדדים ועד אותו ערב שבאמת נתתי חשיבות לקיום שלך בעולם שלי לא באמת הכרתי אותך.

הגעתי לדירה שלך אחרי שחברה שלי סחבה אותי לשם כדי לראות את החתיך ההוא שהייתה מאוהבת בו כבר שנה ואני סתם הלכתי בתור החברה הטובה שאני, ישבתם שניכם כמו מלכים בחצר ועישנתם נרגילה, אני התחמקתי ממבטים ורק חיכיתי לעוף משם בחזרה למגורים. הייתי ביישנית (עדיין) אבל לא הייתי שקופה, תמיד ידעו שאני נמצאת בחדר ואי אפשר להתעלם ממני אבל האינטראקציה המוזרה הזאת שבה אני נמצאת באותו חלל עם חברה מאוהבת, השמוק שבו היא מאוהבת ואתה שאותך אני בכלל לא מכירה, המצב הזה גרם לי להיסגר אפילו יותר, זה כאילו נכחתי בחלל הזה נגד רצוני רק כדי לעזור לחברה הזאת לממש את אהבתה (זה לא קרה). אחרי שלום מבוייש, שיחת חולין וכמה בדיחות שאני לא זוכרת, לחצתי על חברתי ללכת כי עוד מעט כיבוי אורות נעלמנו משם ושכחתי מכל הערב המוזר הזה.

עד היום אני לא יודעת מה עשיתי או מה תפס אותך בי, אולי זאת הביישנות הזאת שנתפסת כאתגר - לכולם יש רצון לחדור מבעד לקליפה, אולי זה האגו וההפתעה על כך שאני לא מכירה אותך ואתה לא מעניין אותי ואולי סתם כי היית פאקינג חרמן שבדיוק סיים קשר לא משמעותי במיוחד (כן, זה כנראה כי אתה חרמן).

שלחת לי הודעה אחרי שבוע, עניתי לך והצעת שניפגש, אולי נעשן נרגילה ונדבר קצת ולמרות שלא באמת עישנתי באותה תקופה הסכמתי להיפגש איתך.

אלוהים יודע למה הלכתי לשבת איתך באותו ערב, אולי זאת הסקרנות הזאת שאם הייתי חתולה כבר מזמן הייתי מתה, אולי זה השעמום והחיפוש לדברים מרגשים, אולי זה סתם כי זה גיל שאתה יותר פועל מחושב על הפעולות שאתה עושה.

קבענו במגרש הכדורגל וישבנו על המדרגות שמשקיפות על הנוף, נוף שלא ממש ראינו בגלל השעה המאוחרת.

להפתעתי הרבה (או שלא) נרגילה לא הייתה שם ואתה, אתה סתם שאלת אותי שאלות על מה עבר עליי באותו יום וחארטה כזאת ששואלים מנימוס ואז, פשוט נישקת אותי... לא הגבתי והזזתי אותך הצידה כי אני אף פעם לא התנשקתי קודם לכן ואני בכלל אחכה עד גיל שמונה עשרה לאביר על הסוס הלבן שאיתו אתחתן ואביא ארבעה ילדים ונחיה באושר ועושר עד עצם החארטה הבאה.

אבל אתה, חתיכת שמוק (המילה הכי טובה בעולם) עקשן תפסת אותי בעדינות וכוח יחד ונישקת אותי שוב, הפעם החזרתי לך באותו המטבע (טוב אולי לא באמת אחכה עד גיל שמונה עשרה) וכשזה נגמר זרקתי תירוץ של שעה מאוחרת וכיבוי אורות, אספתי את עצמי והלכתי.

את הנשיקה הראשונה שלי אני לא יודעת איך לתאר.. לכולנו הייתה פנטזיה לאיך ועם מי זה יקרה.. בטח עם מישהו שממש נאהב או אולי סתם מישהו כדי להגיד שזה כבר קרה. אולי זה יקרה ברגע מאוד רומנטי עם מלא פרפרים בבטן ואולי זאת סתם תיהיה נשיקה של אמת או חובה ולחץ חברתי. 

אני, אני באמת פנטזתי על האביר על הסוס הלבן (קקה רומנטית שכמותי) ומה שקיבלתי בפועל זה את הקיבוצניק על הטוסטוס עם השפם הקטן של גיל ההתבגרות והמגע המחוספס והמגושם , עם מילים חסרות משמעות בשבילו אבל מלאות רגש בשבילי...

ואולי כזאת אני..

לפעמים בשביל הפנטזיה של האביר על הסוס הלבן אני פשוט מתאהבת בלאהוב, אני שומעת מה שאני רוצה ומפרשת את הדברים כמו שנוח לי, כדי שהכל יתיישב בדיוק מופלא בתוך הפנטזיה.

לפעמים אני חושבת על זה, במבט אחורה על השנים (נשמעת בת 200), איך דבר הוביל לדבר והאם במידה ולא הייתי הולכת עם אותה חברה באותו הערב ומכיר אותך, האם עדיין היינו נפגשים?

אולי בכלל הייתי נשואה היום עם ארבעה ילדים, אביר סביר וחמור לבן שאיבד את אפקט הסוס וההילה...  אמאלללה, זה היה יכול להיות ממש מפחיד!

אז, תודה רבה לך חברה יקרה ♥️

לתאריכים אף פעם לא הייתה משמעות עבורי.

לא זוכרת ימי הולדת ואם לא היה את פייסבוק להזכיר לי שלפני חמש שנים פחות או יותר סיימתי תיכון בחיים לא הייתי זוכרת באיזה חודש זה קרה.

אבל...

אני זוכרת את היום ההוא שסיימתי תיכון.

כיאה למסורת ה״ישראלית״ כמובן שהיה גם נשף עם שמלות מפונפנות וחליפות בשלושה חלקים (לרוב שניים), בגלל שזה היה בקיבוץ היו גם כאלה שהחליטו להפגיז והופיעו על הבמה עם מכנסי דגמ״ח, חולצה של תנועת הנוער האזורית ויחפים...

כמובן שהם קיבלו מחיאות כפיים סוערות על המקוריות והיציאה מהקופסה...

ואני, אני כזאת שהולכת לפי החוקים, בשמלה ארוכה בצבע תכלת עדין, בעלת מחשוך לא עמוק במיוחד ועקבי סטילו (כן, כן... שנים לא הלכתי ככה), מאופרת קלות עם שיער אסוף למחצה עליתי על הבמה לקבלת מחיאות הכפיים.

בין צעד לצעד לקחתי נשימה והתפללתי למישהו שם למעלה.

אלוהים, בודהה, אללה, ג׳יזס, מישהו?? אני כבר שעה צועקת ואף אחד לא שומע...

סליחה.

ברחתי.

איפה הייתי.... אהה.... כן.

אני, על הבמה, שמלה בצבע תכלת, עקבי סטילו... צועדת...

עליתי על הבמה וצעדתי תוך כדי תפילה לסיים את הצעידה המביכה הזאת (כאילו ברצינות, מי המציא את זה?). סיימתי אותה בהצלחה וקיבלתי את תעודת הסיום יקרת הערך.

בהמשך הערב הייתה גם הצגת סוף שעבדנו עליה במשך מספר חודשים ובחיי שדבר כזה הזוי לא ראיתם בחיים שלכם (בעצם אולי כן, לא יודעת).

הייתה שם תולעת ענקית, אוטובוס קסמים וחבורת בלשים באמצע המדבר.. לכו תבינו ?!

אבל הערב הזה זכור לי לא בגלל הנשף המרגש ולא בגלל ההצגה המצחיקה, גם לא בגלל האפטר שאחרי ומסיבת הריקודים הדיי מוצלחת שקרתה שם.

הערב הזה זכור לי כל כך טוב בגלל שמאז אותו ערב איבדתי אמון.

בכולם.

איבדתי אמון בלילה ובשינה העמוקה. איבדתי אמון במילה ״לא״ ואיבדתי אמון בעצמי.

כי אם אולי הייתי עושה משהו אחרת, קצת פחות שותה, קצת יותר מתלבשת.

אולי אם הייתי נועלת את החדר, אולי אם הייתי צועקת או מרביצה, אולי אז.. הייתי מצליחה לישון בלילה.

אולי אם הייתי שותה שוט אחד פחות, עולה שעה אחד קודם, ישנה עם בגדים מלאים, נועלת את החדר, צועקת, בועטת ואומרת קצת יותר מ״אני לא רוצה״ ו״בבקשה לא״, אולי אם הייתי צועקת שריפה, אולי אם לא הייתי בדיוק ישנה, מתעוררת מעורפלת מהגוף הכבד והזר (שלצערי אולי לא היה כל כך זר), אולי אז הייתי יכולה לישון בלילה, אולי הייתי מצליחה להירדם קצת יותר בקלות, אולי לא הייתי קמה בבהלה כשמישהו נכנס לחדר או מרגישה כל תזוזה.

אם ואם ואם... אולי ואולי ואולי... דיי!

זה מה שקרה! וזה לא משנה אם הייתי שיכורה או ישנתי עירומה, זה לא משנה אם שעה לפני זה הזדיינתי חזק עם החתיך שקטן ממני בשנה, זה לא פאקינג משנה שאחרי שביקשתי לא והמשכת פשוט העדפתי לא לזכור..

כי בבוקר קמתי בחדר הריק שלי, אספתי את הדברים וטסתי לטיול של סוף תיכון עם החברות. כאילו כלום, רקדתי, השתכרתי, נהנתי מכל רגע. ואולי אז עוד לא הבנתי... אבל הערב הזה שינה בי משהו.

האמת שמאז מאוד קשה לי עם מרחב אישי, אני לא יכולה שעומדים קרוב אלי, אני לא יכולה שעומדים מאחורי ואני לא יכולה שנוגעים בי בפתאומיות (נראה לי שזה פחות מורגש לסביבה) ובגלל הקושי שלי אני מתנהלת ככה עם הסביבה. תמיד בודקת האם אני עומדת קרוב מדי או רחוק מידי, אף פעם לא אבוא לבן אדם מאחורה או אפתיע בדרך כזאת או אחרת.. אפילו לפני חיבוק אני שואלת ומוודא שזה אכן בסדר. ככה לפחות הייתי רוצה שינהגו איתי.

באמת?

אולי בדיוק להיפך?

אולי הייתי רוצה שמישהו יבוא ויפרוץ לי לתוך המרחב האישי שלי, מישהו שלא יפחד להפתיע אותי ולעמוד מאחורי, מישהו שיתן לי חיבוק גם אם אמרתי לא. מישהו שאני אדע שכשהוא קרוב זה אומר שאפשר לשחרר, מישהו שיהפוך להיות חלק בלתי נפרד מהמרחב האישי שלי, מישהו שלידו אני לא אצטרך מגננות, מישהו שאני אוכל איתו פשוט להיות.

המישהו הזה כנראה רחוק מלהגיע.. ואני כנראה רחוקה מלתת לו להיכנס . אבל אולי מתישהו. מתי?

נ.ב

זה הרבה פחות גרוע במציאות ממה שאני מתארת... אני בן אדם של מגע וקרבה, אבל במפגש ראשון, עם אנשים שאני לא מכירה או אנשים שאני לא מצליחה לקרוא אני מאוד זהירה. אני לא אזום מגע ולא אחתור לקרבה, אני זהירה.. סתם כי ככה אני.

בעבר הייתי חרמנית, פנטזתי, ביקשתי, עשיתי, רציתי

ואז פתאום נעלם לי החשק המיני. אולי לא ממש בפתאומיות...

הייתה תקופה שחשבתי שאני פשוט א-מינית, דבר שלא נכון כי היעד החשק המיני שלי היה כלפי חוץ.

חוסר רצון לאינטראקציה מינית עם בני אדם בלי קשר למגדר.

לעומת זאת, אני לעצמי הייתי מינית, אני מכירה את הגוף שלי, יודעת להביא את עצמי לסיפוק מיני, מכירה את הטעם שלי ואוהבת אותו ובאופן כללי עם חברים קרובים מדברת על מיניות בצורה מאוד פתוחה ונהנת לחקור את הנושא - אולי אפילו אלמד לעומק באיזה שלב בחיים.

אבל הרצון הזה לשכב עם מישהו, או בכלל שמישהו יגע בי היה כבוי לגמרי, אפילו לא פנטזתי על כך. זה כנראה קשור להרגשה בראש שלי שבגלל שאני מינית כלפי חוץ נפגעתי בצורות שבהן נפגעתי, כשהייתי בתקופה היותר טובה שלי הייתי פשוט מזדיינת עם מי שבא לי, איך שבא לי וכמה שבא לי, הייתי עוברת ליד אחד הקבועים שלי, מושכת בחולצה שלו בצורה לא מאוד עדינה, בורחת איתו לאיזה חור מבודד בקיבוץ ונותנת לו לעשות בי כרצונו ובעיקר כרצוני... בדיעבד כנראה שהמיניות שלי הביאה אותי לחוות דברים נעימים פחות ואולי אפילו נתנה לגיטימציה לאח של חברה טובה לאנוס אותי בעודי ישנה.. אני הריי גם ככה מינית ובטוח רוצה את זה.

על מה שחוויתי אני אמנם עוד לא מוכנה לדבר לגמריי בפתיחות, אבל לקחתי על עצמי מספר החלטות וההחלטות  שלי היו משהו שדיברתי עליו כל הזמן.

החלטה מספר 1: אני לא אהיה בזוגיות. אהבה קיימת והיא אפילו נהדרת, לא בשבילי.

החלטה מספר 2: טוב לי לבד, אני לומדת את עצמי. אם ארצה לחיות את חיי עם מישהו, אלד ילד (לא חסרותדרכים היום).

החלטה מספר 3: מספר עשר יהיה האחרון.

שכבתי עם תשעה זכרים (כי להגיד ילדים זה קצת מתנשא אבל רובם לא באמת היו גברים) ואם יהיה עוד אחד הוא יהיה האחרון.

מחשבה מטומטמת וילדותית. אני יודעת! אבל זאת החלטה שקיבלתי על עצמי לפני גיל 20 אז זה עוד איכשהו מתקבל.

החלטה מספר 4: לא שוכבת עם מי שאני לא מכירה.

נגמר הסיפור של יחסים לא רציניים, אני רוצה משהו עם רגש, מהלב.

חייבת להגיד שבמשך שנתיים עמדתי בהחלטות האלה (שכתובות לא בדיוק לפי הסדר ואולי אפילו נוגדות קצתאחת את השניה). יצא לי לאהוב באמת מספר גברים אבל המיניות שלי והפחד מלהיות מינית שוב היה כל כך חזק שכל פעם היה לי חשוב להבהיר ״אני מפתחת רגשות אלייך, אוהבת אותך באמת אבל זה לא יתפתח לשום מקום״.

לא הרגשתי חוסר כלשהו, הרגשתי מלאה בעצמי, למדתי מה אני אוהבת לעשות, גיליתי תחביבים והשקעתי זמן בפיתוח עצמי.

ואז... אז הכרתי את הכלוב.

בחודשים האחרונים הבנתי שאני רוצה זוגיות ואני רוצה יחסים, אני רוצה לקבל אהבה והכי בעולם רוצה לתת אהבה. שמישהו יראה ויעריך. לגרום למישהו להתעורר עם חיוך.

ואז... אז הכרתי את הכלוב.

זה נשמע כמו טעות בכוונת תחילה אבל נכנסתי לאתר בלוגים פשוט וגיליתי עולם שלם שאף פעם לא באמת חשבתי עליו לעומק.

זה הגיע לי בדיוק בתקופה שבא אני מתחילה טיפול מקצועי יותר כדי להתגבר על הפחד הזה, ההרגשה שכל אחד יכול לראות את הפגיעות ולנצלה.

וזה מאוד מבדר שדווקא כשאני מתחילה טיפול כדי להתגבר על הפחד אני מגיעה לאתר שדוחף לי את הפחד לפרצוף וגורם לי לחשוב על הדברים לעומק.

כבר שלושה שבועות בעומס, מרגישה שהעולם עומד לקרוס לי על הגב, אני מבולבלות וכל יום שעובר אני מתבלבלת יותר אבל בתוך כל הבלבול הזה אני ״מגלה״ דברים חדשים שעושים לי סדר.

אני מבינה שהפחד הכי גדול שלי הוא גם הרצון הכי גדול שלי.

לא.

לא התכוונתי שאני רוצה שינצלו אותי, זה באמת משהו שאני לא אצליח להתמודד איתו. אני מדברת על זה שאני רוצה שמישהו יראה את הפגיעות שבי, יעזור לי להתמודד איתה, יבין אותי כשאני מקבלת סיבוב וכועסתאו בוכה, יחזיק אותי כדי שלא אברח, מישהו שפשוט יהיה שם בשבילי והכי חשוב שאני אוכל להיות שם בשבילו, שלא יפחד על הלב שלו אחרי שקיבל את שלי, שלא יפחד על המקום שלו ושלא יפחד להיות חלש מולי ושאניאדע שהכוח שלו והעוצמה שקיימת בו זה בעקבות החולשה הזאת. אני רוצה אחד שאוכל להבין במבט ושיביןאת הציניות שלי ולא יתעצבן עליי כשאני לא מבינה את שלו, שידע לזהות מתי זה הזמן לפקוד עליי ומתי אני יכולה להיות פאקינג ביץ׳ שלא כדי להתעסק איתה.

ויותר מהכל, אני רוצה לחזור להיות בחורה מינית שלא מתביישת לדרוש ולבקש שיזיינו אותה חזק... אני רוצה לחרמן מישהו עם המבט שלי למשוך לו בחולצה, להדביק אותו לקיר ואז שהוא יזכיר לי מי באמת שולט כאן במצב... רוצה לרדת על הברכיים ולהוציא לו את הזין... להתגרות עם הלשון קצת ועוד קצת ועוד ממש קצת, עד שידפוק לי מבט של ״תכניסי את הזין לפה כבר כלבה״

ובתקופה האחרונה ההבנה הזאת שיש בי רצון כזה, רצון בכלל לאהבה ולקשר זוגי אמיתי ועמוק. זאת חתיכת סטירה (לא סקסית במיוחד) שקיבלתי על הלחי ולמרות שהסטירה הזאת מטלטלת את עולמי אני מבינה שהיא הייתה הכרחית.

נו...

כמו בסרטים שמישהו מתעלף ושופכים עליו מים (לא לנסות בבית, סכנת חנק). אז כמו בסרטים אחרי ששופכים עליו מים הוא חוזר להכרה, מבולבל, לאט לאט המחשבות מסתדרות והוא מבין מה קרה וקורה סביבו.

אז משהו או מישהו שפך עליי מים, אחרי תקופה שהייתי חסרת הכרה ואני מרשה לעצמי להתבלבל.

ולמרות הבלבול אני מבינה שאני צריכה ללכת את הדרך הזאת לאט לאט ובזהירות. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שהתנסות כזו או אחרת תיהיה לי לטראומה. אז אני מעדיפה לא להגדיר את עצמי ולהכניס את עצמי לתבנית התנהגותית מסויימת.

אני נהנת מהכלוב, יש כאן אנשים מעניינים שכיף לדבר איתם או לקרוא אותם ובגלל האנשים האלה אני לא בורחת ובוחרת להתקדם מדרגה מדרגה לעבר המקום שלי בעולם, גם אם זה לא יהיה בדיוק כאן.

ובמקביל יש כאן אנשים שלמרות חוסר ההגדרה שלי מחליטים להכניס אותי לתבנית שלהם... כאילו ברצינות די עם ההודעות הסתומות האלה, ״תעני כלבה״ שנשלח במקביל ל״ערב טוב״ ????

אחותך כלבה ואל תתעסק איתי איש זר! לא. זה לא עושה לי את זה כשמישהו אנונימי באתר קניקי במיוחד קורא לי כלבה מבלי להכיר אותי.

לא סתם ציינתי בפרופיל לא לפנות אלי, לא סתם אמרתי שאני לא פנויה לזה כרגע. אם ממש תעניינו אותי אני אפנה אליכם לבד.

אני כבר לא זוכרת מה היה באיזה סדר אבל אני חושבת שאחרי זה התיישבתי שוב על הרצפה ומשכת את ראשי בין רגלייך, הצמדת אותי אל הזין שלך ואני שאפתי ונשמתי כשהפרצוף שלי שם, החזקת אותי ככה כמהדקות.

ואז ליקקתי ומצצתי והתענגתי על כל רגע, למרות הרפלקס הארור... קיבינימט.

לאחר מכן שלחת אותי למיטה, חיכיתי עם התחת אלייך ואתה התקרבת אליי מאחור, אחרי שסיככת אותיהתחלת לחדור אליי, מאחור.

הפעם האחרונה שניסיתי הייתי כל כך שיכורה שאני כמעט לא זוכרת מה קרה באותו בערב, וזה היה לפני יותר מדי שנים.

הרגשתי שאני עומדת למות, זהו... אני מתה. לא הצלחתי להתמודד עם הכאב שהפתיע אותי, הייתי בטוחה שאהיה מוכנה לזה, אבל לא. כל כך התאכזבתי מעצמי, כי רציתי את זה נורא וגם לא רציתי לאכזב אותך. אז עזבת את זה ועברת לזיין את הכוס שלי. אני כמעט בטוחה שאיבדתי את קרום הבתולין בפעם השניה, אם זה בכלל אפשרי. אני אחרי התנזרות של שנתיים (בפוסט אחר) ואפשר להגיד שהזכרת לי מה זה להזדיין ועוררת לי את הרצון שוב.

גמרת לי על הירך ומרחת עלי את הזרע שלך, אני לא יודעת איך זה גרם לי להרגיש. בסוף עזרת לי להתנגב ולנקות את עצמי, תודה.

אחרי קצת שיחות וניליות כמו שאתם קוראים לזה...

קמתי לשירותים ואחרי שיצאתי חיכית לי מחוץ לדלת עם מבט זדוני, ״תסתובבי״, ניסיתי לעשות לך פרצוף מסכן וזה לא ממש עבד אז פשוט הסתובבתי והשלמתי עם הגורל ואז משום מקום שאלת אותי אם אני רוצה עם היד או עם שוט. ואני.... אני פחדנית, כי אני יודעת עמוק בפנים שאני מתה להרגיש את השוט על התחת ומתה שישארו לי סימנים כאלה שלא אוכל להתקלח אחרי זה ימים עם כל הבנות במקלחות. אבל אני... אני פחדנית, לא מוכנה להודות אז אמרתי לך עם היד כי גם את היד שלך אהבתי להרגיש על עורי. ואז, התחלת, ואני לא יכולתי לשתוק או לא לזוז. כשאני זזה או גונחת מכאב אתה נדלק אפילו יותר, הפלת אותי לרצפה עם התחת אלייך וזיינת אותי שוב, זה כאב אפילו יותר וכל כך התגעגעתי לזה.

ככל שהערב התקדם והפך ללילה הבנתי שאני כנראה לא מספיקה לך, אתה כל כך מנוסה ואני סתם ילדה קטנה שמחפשת את עצמה. הייתי בטוחה שתלךואפילו רציתי להציע לך שתשאיר אותי לבד לכמה שעות ותצא אולי לאיזה מסיבה.

אבל נשארת בכל זאת, למרות שאני שקטה ולא מדברת הרבה, למרות שאני לא רוצה שתקשור אותי או תצליף בי, לא התייאשת, לפחות לא לגמריי.

והערב לא נגמר שם, הוא המשיך ללילה וניסית לגרום לי להיפתח, ודיברתי איתי על החיים שלך, שיתפת אותי כל כך הרבה ואני פשוט ישבתי שם והקשבתי, היה לי מה להגיד זה תמיד עמד לי על קצה הלשון.

אבל אני הדפוקה, אני לא הצלחתי לדבר... נשלטת שקטה... אני יודעת.

הלכנו לישון לפנות בוקר ובשש כבר קמתי לעבודה, חיבקתי אותך ומלמלתי תודה, הודת לי גם ונפרדנו כל אחד לדרכו.

וככל שאני חושבת יותר אני מאוכזבת מעצמי, כי עד שאני עושה צעד זה תמיד רק חצי, אני אף פעם לא מעיזה עד הסוף, תמיד נתקעת איפשהו ומשהו אצלי נחסם. אפילו נמאס לי לתרץ את זה בעבר הדפוק ובמערכות היחסים הדפוקות.

ובכל מקרה, אני שמחה על הלילה הזה, אני שמחה שפגשתי אותך.

וזהו, כל השאר, כל הבין לבין ישאר אצלי.

״את אולי הנשלטת הכי שקטה שהייתה לי״

זרקת את המשפט הזה באמצע הערב, אחרי שהראת לי את תיק הציוד, אחרי שהדגמת לי בעדינות מה כל אחד מהם עושה ולמה מיועד, אחרי שהתחת שלי האדים כבר מהידיים שלך, אחרי שזיינת אותי כהוגן מספר פעמים.

ואני... אני יודעת שאני שקטה, אני שקטה ולא ממושמעת.

..............

יצאתי מהבסיס בצהריים והגעתי אלייך רק לקראת הערב. התקלחתי וניקיתי את עצמי מכל השבוע ומהעבודה הקשה והחלטתי להניח את החששות בצד ופשוט להעז. לקחתי איתי שלוש שמלות, צהובה עם כתפיות דקות וללא מחשוף ושחורה קצרה אבל פשוטה, ממש פשוטה, כזאת שהופכים לפיג׳מה באיזשהו שלב. לא יודעת למה מבין כולן בחרתי דווקא בשמלה שבחרתי. שמלה חדשה בעלת מחשוף חמוד למדי, באורך די קצר עם כתפיות שלא הפסיקו להישמט לצדדים.

אחרי נסיעה של חצי שעה פתחת לי את הדלת וחייכת, חייכתי גם וקישקשנו קצת על החום שבחוץ. אחרי שנרגעתי מהנסיעה והחום, אחרי שתיתי מים ועישנתי סיגריה המשכנו לדבר, על החדשות, על הנסיעה הארוכה, על דברים של היום-יום.

ישבנו על ספת ר׳ אתה משמאלי עם הפנים אליי ואני מימינך עם הפנים קדימה.

אני יכולה למות ממבט בעיניים. אני לא מצליחה לנהל שיחה עם אדם שלא מסתכל לי בעיניים ויש לי שפת מבטים שאיתה אני מבינה מה קורה סביבי. קשה לי במקומות חדשים, אני צריכה לחקור את הסביבה ולבדוק כל דבר, אני צריכה לחקור את האדם שמולי ולהבין מה הסיטואציה הנוכחית אומרת.

לצערי החלק של הדיבור פחות חזק אצלי (לפחות בהתחלה, כי מהרגע שאני מתחילה אני לא מצליחה להפסיק). לוקח לי המון זמן להרגיש בנוח לנהל שיחה קולחת עם אדם, בין אם זה אנשים חדשים שעם הזמן יהיו חברים ובין אם זה אדם זר לחלוטין שהכרתי באתר מפוקפק מאוד.

אז אני מבינה למה אמרת לי שאני אולי הנשלטת הכי שקטה שהייתה לך.

אחרי זמן מסויים של ישיבה שקטה כזאת עם משפט פה משפט שם אמרת לי לבוא לשבת לך בין הרגליים על הרצפה ואני, גם כשאני רוצה קשה לי לבצע ישר, אני חייבת להתנגד. ״זה ממש קשה לי, לא יודעת למה״ ציינתי ואחרי דקה ביצעתי את פקודתך.

התיישבנתי רועדת ומפוחדת (בעיקר מעצמי) ואתה, אתה ליטפת לי את היד והראש וחזרת על מילות הרגעה. לאט לאט הרגשתי את הגוף שלי משתחרר ואז בלי התרעה משכת לי בשיער והבאת לי סטירה. פחדתי מהרגע הזה וכבר מהשיחות לפני המפגש תיארתי לעצמי שזה הולך לקרות.

סטירה מתקשרת אצלי לאקט אלים ומשפיל אך להפתעתי הסטירה הזאת, עם המשמעות הזאת שלה הפכה לי את הבטן והראש, באופן הכי טוב בעולם, רציתי שוב ושוב.

המשכת ככה קצת עד שביקשתי לגלגל לעצמי עוד סיגריה, התרוממתי מהרצפה והרגשתי את התחת שלי צורב המהירות בה היד שלך פגשה אותה, זה כאב וחירמן אותי יחד והמשכתי לתיק שלי, קראת לי לחזור אלייך ואני עניתי שרק אקח מהתיק ואחזור. באותו הרגע השתנה לך המבט בעיניים והפכת בשניה לטורף, הסתכלת עלי ואמרת לי בקול שקט ומאיים לבוא אלייך, ואני למרות שממש לא רציתי הסתובבתי עם הפנים למטה וחזרתי, הסתובבתי עם התחת אלייך ואתה החטפת לי עוד אחת.

אני? אני הגבתי בקול חזק.... ״אחחחחח״, קראתי באתר כמה צריך להיות שקטה ולקבל את הכל בהכנעה אבל ברגע האמת זה כאב ואני בן אדם שמגיב, אז הגבתי.

סובבת אותי לקיר ודחפת אותי קדימה, ראשי נמשך לאחור והמשכת בשלך לעבוד על התחת שלי, עד שהוא קיבל מספיק והאדים.

ואז שחררת אותי לעשן, על הרצפה בין הרגליים שלך כמובן, הנחת עליי את הרגליים שלך ואני לא התלוננתי, לא על הישיבה על הרצפה ולא על הרגליים שלך עליי. המשכת ללטף ומדי פעם למשוך בשיער ולהחזיק את הראש שלי כמו שאתה רוצה, סטירות קטנות ונעימות מדי פעם. משפט פה ומשפט שם על החיים עצמם.

לאחר כמה זמן, אולי שעה וחצי של ישיבה כזאת שלחת אותי לתיק הציוד. אמרת לי להסתכל, לגעת, לבדוק, לשאול ואני פשוט עמדתי והסתכלתי על הציוד, רציתי לגעת, לבדוק ולשאול ומשהו עמוק יותר עצר אותי, הרגשתי שזה לא שלי ואני לא יכולה ככה לפשפש לך בדברים, אז התקרבת אליי ופרסת את הציוד. אחד אחד הראת לי, נקבת בשם והדגמת לי. מבחר של שוטים, גאג, קולר, סרגל, מקל ועוד כל מיני דברים שאני כבר לא זוכרת איך קוראים להם.

זה ריגש אותי כל כך אבל אני הטיפשה לא יכולה להודות בכזה דבר. אני לא יכולה להודות בסוטה שאני ולהראות התלהבות מזה, זה לא נכון לי.

אבל יש דברים שהראש אולי לא מוכן להודות בהם במילים אבל הגוף מאותת בכל צורה. נטפתי מרוב רטיבות, הנשימות שלי התגברו ובגדול הייתי פשוט חתיכת זונה חרמנית באותו רגע (🤭).

ואתה, אתה כנראה כבר מכיר ויודע, תפסת לי את היד והצמדת אותי לקיר, הרמת את השמלה והעברת את האצבעות שלך על התחתונים הרטובים שלי, הספוגים שלי. חייכת חיוך מרוצה ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי באותו רגע.

צרחתי מעונג מגע הידיים שלך בי, התפתלתי ורעדתי כשהאורגזמה היכתה בי גלים שוב ושוב.

אני כותבת הכל ומנסה להבין... יש המשך והוא נכתב עכשיו.