לתאריכים אף פעם לא הייתה משמעות עבורי.
לא זוכרת ימי הולדת ואם לא היה את פייסבוק להזכיר לי שלפני חמש שנים פחות או יותר סיימתי תיכון בחיים לא הייתי זוכרת באיזה חודש זה קרה.
אבל...
אני זוכרת את היום ההוא שסיימתי תיכון.
כיאה למסורת ה״ישראלית״ כמובן שהיה גם נשף עם שמלות מפונפנות וחליפות בשלושה חלקים (לרוב שניים), בגלל שזה היה בקיבוץ היו גם כאלה שהחליטו להפגיז והופיעו על הבמה עם מכנסי דגמ״ח, חולצה של תנועת הנוער האזורית ויחפים...
כמובן שהם קיבלו מחיאות כפיים סוערות על המקוריות והיציאה מהקופסה...
ואני, אני כזאת שהולכת לפי החוקים, בשמלה ארוכה בצבע תכלת עדין, בעלת מחשוך לא עמוק במיוחד ועקבי סטילו (כן, כן... שנים לא הלכתי ככה), מאופרת קלות עם שיער אסוף למחצה עליתי על הבמה לקבלת מחיאות הכפיים.
בין צעד לצעד לקחתי נשימה והתפללתי למישהו שם למעלה.
אלוהים, בודהה, אללה, ג׳יזס, מישהו?? אני כבר שעה צועקת ואף אחד לא שומע...
סליחה.
ברחתי.
איפה הייתי.... אהה.... כן.
אני, על הבמה, שמלה בצבע תכלת, עקבי סטילו... צועדת...
עליתי על הבמה וצעדתי תוך כדי תפילה לסיים את הצעידה המביכה הזאת (כאילו ברצינות, מי המציא את זה?). סיימתי אותה בהצלחה וקיבלתי את תעודת הסיום יקרת הערך.
בהמשך הערב הייתה גם הצגת סוף שעבדנו עליה במשך מספר חודשים ובחיי שדבר כזה הזוי לא ראיתם בחיים שלכם (בעצם אולי כן, לא יודעת).
הייתה שם תולעת ענקית, אוטובוס קסמים וחבורת בלשים באמצע המדבר.. לכו תבינו ?!
אבל הערב הזה זכור לי לא בגלל הנשף המרגש ולא בגלל ההצגה המצחיקה, גם לא בגלל האפטר שאחרי ומסיבת הריקודים הדיי מוצלחת שקרתה שם.
הערב הזה זכור לי כל כך טוב בגלל שמאז אותו ערב איבדתי אמון.
בכולם.
איבדתי אמון בלילה ובשינה העמוקה. איבדתי אמון במילה ״לא״ ואיבדתי אמון בעצמי.
כי אם אולי הייתי עושה משהו אחרת, קצת פחות שותה, קצת יותר מתלבשת.
אולי אם הייתי נועלת את החדר, אולי אם הייתי צועקת או מרביצה, אולי אז.. הייתי מצליחה לישון בלילה.
אולי אם הייתי שותה שוט אחד פחות, עולה שעה אחד קודם, ישנה עם בגדים מלאים, נועלת את החדר, צועקת, בועטת ואומרת קצת יותר מ״אני לא רוצה״ ו״בבקשה לא״, אולי אם הייתי צועקת שריפה, אולי אם לא הייתי בדיוק ישנה, מתעוררת מעורפלת מהגוף הכבד והזר (שלצערי אולי לא היה כל כך זר), אולי אז הייתי יכולה לישון בלילה, אולי הייתי מצליחה להירדם קצת יותר בקלות, אולי לא הייתי קמה בבהלה כשמישהו נכנס לחדר או מרגישה כל תזוזה.
אם ואם ואם... אולי ואולי ואולי... דיי!
זה מה שקרה! וזה לא משנה אם הייתי שיכורה או ישנתי עירומה, זה לא משנה אם שעה לפני זה הזדיינתי חזק עם החתיך שקטן ממני בשנה, זה לא פאקינג משנה שאחרי שביקשתי לא והמשכת פשוט העדפתי לא לזכור..
כי בבוקר קמתי בחדר הריק שלי, אספתי את הדברים וטסתי לטיול של סוף תיכון עם החברות. כאילו כלום, רקדתי, השתכרתי, נהנתי מכל רגע. ואולי אז עוד לא הבנתי... אבל הערב הזה שינה בי משהו.
האמת שמאז מאוד קשה לי עם מרחב אישי, אני לא יכולה שעומדים קרוב אלי, אני לא יכולה שעומדים מאחורי ואני לא יכולה שנוגעים בי בפתאומיות (נראה לי שזה פחות מורגש לסביבה) ובגלל הקושי שלי אני מתנהלת ככה עם הסביבה. תמיד בודקת האם אני עומדת קרוב מדי או רחוק מידי, אף פעם לא אבוא לבן אדם מאחורה או אפתיע בדרך כזאת או אחרת.. אפילו לפני חיבוק אני שואלת ומוודא שזה אכן בסדר. ככה לפחות הייתי רוצה שינהגו איתי.
באמת?
אולי בדיוק להיפך?
אולי הייתי רוצה שמישהו יבוא ויפרוץ לי לתוך המרחב האישי שלי, מישהו שלא יפחד להפתיע אותי ולעמוד מאחורי, מישהו שיתן לי חיבוק גם אם אמרתי לא. מישהו שאני אדע שכשהוא קרוב זה אומר שאפשר לשחרר, מישהו שיהפוך להיות חלק בלתי נפרד מהמרחב האישי שלי, מישהו שלידו אני לא אצטרך מגננות, מישהו שאני אוכל איתו פשוט להיות.
המישהו הזה כנראה רחוק מלהגיע.. ואני כנראה רחוקה מלתת לו להיכנס . אבל אולי מתישהו. מתי?
נ.ב
זה הרבה פחות גרוע במציאות ממה שאני מתארת... אני בן אדם של מגע וקרבה, אבל במפגש ראשון, עם אנשים שאני לא מכירה או אנשים שאני לא מצליחה לקרוא אני מאוד זהירה. אני לא אזום מגע ולא אחתור לקרבה, אני זהירה.. סתם כי ככה אני.
