בספריה העירונית יש אלפי ספרים.
פעם בכמה זמן יש ספרים שסיימו את תפקידם ונגזר עליהם לרדת מהמדפים ובמקביל יש ספרים חדשים, כאלה שהודפסו כמה ימים קודם לכן.
כשנכנסים לספרייה אפשר ללכת לאיבוד. בין ספרי מתח לספרי רומנטיקה, יש ספרים שמכילים המון מידע אבל אין בהם תוכן, יש ספרים שכתובים בצורה יוצאת דופן ויש ספרי ילדים.
בין כל הספרים אתה צריך למצוא את הז׳אנר המועדף עלייך, ספר כזה שלא תוכל להניח מהיד, ספר שתרצה לפתוח כל בוקר לדפדף מעט ולהמשיך את היום, ספר שתרצה לקרוא לפני השינה, ספר שלא תצליח להפסיק לקרוא ולא תרצה להגיע לסופו.
יש מספר דרכים לבחור ספר אחרי שהבנת מה הז׳אנר המועדף עלייך.
יש כאלה שמסתכלים על הכריכה, ככל שהיא יותר מושכת את העין כך הסיכויים שהספר יבחר גבוהים יותר.
יש כאלה שקוראים תקצירים, יש תקציר שמסכם לך את הספר ונותן לך קצה הבנה למה שאתה הולך לקרוא ויש תקציר שהוא הצצה לספר, תקציר שהוא טיזר מופלא.
אחרי שבוחרים ספר ומתחילים לקרוא קורה משהו מופלא. המוח שלנו מדמיין את העלילה, הרבה פעמים הדברים שאנחנו מדמיינים הם לא בדיוק כמו שהם כתובים בספר, אנחנו מדמיינים חדרים/ מקומות/ אנשים שבדרך כלל ראינו, אנחנו מדמיינים משהו מוכר וזה לא תמיד משנה אם בספר כתוב שהגיבור הוא בלונדיני עם עיני תכלת, אנחנו יכולים לדמיין גיבור שחור שיער ואפור עיניים.
ככל שאנחנו נכנסים לעומק הספר כך הדמיון שלנו מופרה, אנחנו נותנים לרגש לצאת ובעצם יחד עם הקריאה כותבים סיפור מרגש ועוצמתי לא פחות.
אנחנו קוראים ונכנסים לעלילה, מצפים בכיליון עיניים לפרק הבא, אנחנו מחכים לקטע מתח נוסף ולסוף הטוב ואז באופן מפתיע שניה לפני שאנחנו מסיימים, אנחנו מגלים שחסרים כמה עמודים, העמודים האחרונים, אלה שיחתמו את הספר לעד, אלה שנזכור, הסוף הטרגי או המאושר.
אנחנו יכולים להתרגז, סביר להניח שהרוב יחזירו את הספר ויתנו דיס המלצה רצינית, אבל דווקא במצב הזה יכולה לצוץ ההזדמנות שלה חיכינו, הרגע הזה שבו אנחנו יכולים לכתוב סוף לסיפור של מישהו וכך לכתוב גם סוף לסיפור שלנו.
