ישנם שמיים בתוך הראש שלי, יש שם עננים עננים, ולפעמים אני רואה בענן אחד תזכורת לאותו ערב, רוב העננים הם לבנים עם תזכורות של חיוכים, מוזיקה ושמחה. ולפעמים בין כל העננים האלה בתוך השמיים שבראש שלי מופיע לו ענן שחור וכבד, וכמה שאני מנסה אני לא מצליחה לברוח מהענן הזה....
הרעם שלו קורע לי את עור התוף והברקים שלו מסנוורים אותי.
הגשם שיוצא מהענן הזה הוא גשם כבד, טיפות גדולות וכבדות, הגשם הזה שוטף לי את הגוף בזכרונות רעים ותזכורות שחורות... לרוב אני מצליחה לקום אחרי המבול הזה ולראות בחזרה את העננים הלבנים.
אבל יש ימים, כמו בימים האחרונים שלמרות שלתאריך אין שום משמעות עבורי אני פשוט לא מצליחה לראות את השמש מציצה אלי אחרי הסערה...
הימים האחרונים הם ימים שחורים, למרות שאני מסתובבת עם חיוך ולמרות שאני צוחקת בקול מבדיחות קרש ולמרות שאני מנסה להתרכז כולי בעבודה...
בימים האחרונים כשאני נכנסת למיטה אני בוכה, עד שאני נרדמת... ודווקא בימים האלה, אני רוצה להיות הכי טובה, אני רוצה שכולם יהיו מרוצים, שיגידו לי שאני מ.ו.ש.ל.מ.ת.
שיראו שאני לא שלמה, אני מפורקת לחתיכות אבל זה עושה אותי מושלמת. אני רוצה שלמרות שאני דפוקה ופחדנית יראו שאני חזקה ומתגברת על הפחדים שלי ואמנם אני לא נהיית פחות דפוקה עם הזמן אבל אני מתחילה ללמוד להסתדר עם הדפיקות הזאת.