טשטושים על טשטושים
הוא אמר לי שאני מטשטשת דברים
ואני לא הכחשתי
הרי אני כזאת, אני שופכת את מה שעל הלב ומכסה
מכסה מהר מידי כדי שלא יבחינו
מכסה בתמונות, מכסה בשירים, מכסה בסתם מילים
מכסה בשביל עצמי כדי שאני לא אדע שהבחינו
אבל הכל שקוף ואולי בגלל זה הכל מרגיש מיותר
הרי למה בכלל לפרוק אם אני מנסה להרכיב
ואם אני לא רוצה להרכיב אז מה אני בכלל עושה
יש לילות שאני לא מצליחה להירדם
וזה לא המחשבות שרצות לי בראש
זה הריק, הכלום הזה שלא מצליחה להתמלא
אולי זה בכלל הלחץ שלי למלא דברים
למרות שאני אוהבת שקט ולמרות שהרעש מרתיע
אולי אני בכלל רוצה שהכל ירעש, אולי זה מה שיתן לי לישון בלילה
זה שנים כבר שאני לא מצליחה להירדם לבד
חשבתי שזה בגלל הפחד לישון ביחד או הפחד מביחד בכלל
והרי טוב לי לבד
לפחות זה מה שאני מנסה להאמין בו
מתקרבת לכולם אבל לא נותנת לאחרים להתקרב אלי
מתקשה להתמודד אבל לא משחררת מהקושי
מטשטשת לעצמי בעיקר ומתרצת בטשטוש על אחרים
ומה כל כך נורא בקצת לטשטש בקצת לתרץ
ומה זה בכלל משנה
אני נשארת להתמודד עם זה