יש לי נטייה לא לסיים דברים שאני מתחילה, אולי זה קשור לפחד שלי מלהתחייב, אולי הפחד להצליח.
לפעמים אני מרגישה שעוד רגע וכולם יבינו כמה אני ריקה, יגלו שאני לא חכמה, לא טובה. כאילו העולם יודע יותר טוב ממני מי אני באמת.
לפעמים אני חושבת שזה הפחד שיראו אותי באמת.
לפעמים אני מפחדת להצליח, להצליח במשהו באמת, להיות מצטיינת, להיות הכי טובה.
אולי זה בכלל הפחד מהכישלון, למרות שלהיכשל זה הכישרון הכי גדול שלי.
הדרך שלי מלאה התחלות ללא סופים, יש בי משהו שמפחד לסיים.
לפעמים אני כל כך רוצה לדעת אז אני מתחילה פרויקטים, מתחילה ללמוד ולחקור ואז לפתע אני מרגישה שאין לי למה. אולי זה הפחד לדעת.
אני לא יודעת.
אני לא יודעת כלום ומצד שני כל כך רוצה לדעת הכל.
אני טובה במה שאני עושה ומצד שני אני לפעמים עושה את כל מה שלא עושה לי טוב.
אני מתחייבת לדברים אבל מסרבת לתת את המאה אחוז למרות שאצלי זה תמיד מרגיש כמו אפס או מאה, לפעמים אני נתקעת איפשהו בשמונים.
בבית הספר וגם בתיכון, אפילו בשירות החובה שלי הייתי כמעט, כמעט הכי טובה, כמעט מצטיינת, כמעט מצליחה, כמעט מסיימת.
יש משהו בסופים האלה שהם כל כך ידועים שזה מפחיד ואולי בכלל מפחיד אותי מה שאני לא יודעת ויש בסופים האלה את כל מה שאני לא יודעת.
לפעמים אני כל כך רוצה לדעת אבל מרגישה שאני לא באמת מבינה, יש לי שצף קצף בראש, מערבולת צבעים, כאוס שלם או רק חצי או בכלל לא.
ואולי זאת אני שמערבבת את כל הצבעים יחד עד שבסוף נוצר רק צבע לא ברור כזה ולא יפה.
אני רוצה שהכל יהיה מסודר אבל מסרבת לסדר. לפעמים אני יכולה לשבת שעות ולהסתכל על ערימת הבגדים בלי שום יכולת הבנה מאיפה מתחילים.
אני רוצה לעשות סדר, לפזר במגירות את שלל הגופיות, לתלות שמלות לפי אורכים, לסדר מכנסיים לפני צבעים, אני רוצה להכניס לרשימות רשימות, אני רוצה למיין לפי גדלים וצורות, לסדר את המחשבות לפי האלף בית.
אני רוצה....
אני רוצה.....
אני רוצה...
קצת שקט מכל הסדר.
אני רוצה שמישהו יבוא ויסדר בשבילי את כל מה שמרגיש לי מבולגן, את כל מה שאין ביכולתי לסדר.
אף פעם לא הבנתי איך אנשים חושבים שבאמת אפשר לסדר לאחרים, הרי אצלי זה עובד רק לפי הסדר שלי.
אני רוצה רשימות כמו לזאת שעושה משימות אחת אחת, מסיימת דברים. הכל אצלה כתוב כל כך מסודר, יש כותרת מודגשת ואז משימות וכל משימה נעשית בזמן שלה וככה היא עוברת ממשימה למשימה וכך לאט לאט היא מגשימה את עצמה, היא מסיימת דברים.
גם אני רוצה.
אני רוצה ארון מסודר לפי צבעים או גדלים או סוגים ומינים וצורות ו....
אני רוצה סדר במחשבות, כמו זאת שיודעת מההתחלה מה היא רוצה לומר והיא לא מתבלבלת באמצע, לא קופצות לה אלף מחשבות, היא לא משתתקת, היא זורמת ושטה ועפה באוויר.
אני רוצה לעוף.
אני רוצה קרקע יציבה שאוכל לפרוש את המחשבות והרעיונות וההתחלות, אני רוצה להכניס לרשימות בלי כותרות, רשימות מבולגנות כמו שלי, אני רוצה סופים גם אם הם לא מסודרים לפי צבעים ומינים וסוגים.
אני רוצה סופים.
אני לא רוצה סופים להכל, רק לחלק, רק לקצת, אפילו למשהו אחד, סוף אחד קטן שאולי לא יהיה בדיוק כמו שדמיינתי, אני לא יודעת, אבל אני צריכה סוף אחד, כזה שיגרום לי להאמין שדברים יכולים להסתיים, שאני יכולה לסיים דברים ולא רק להתחיל. סוף אחד כזה שיגרום לי להאמין, שלמרות שהדרך יותר חשובה מהמטרה גם להגיע למטרה זה דבר מופלא.
אני צריכה להגיע למטרה, צריכה לסיים, לפחות משהו אחד שהתחלתי.
