הוא תמיד היה מעיר לי על הצחוק שלי. אני לא יודעת אם באמת הפריע לו שצחקתי בקול או אולי הפריעה לו הדרישה שלי לתשומת לב. אולי בכלל היה בו חלק שקיווה שהוא יצליח למלא הכל, שלידו לא אצטרך להיות כל כך רועשת, כל כך צמאה לעוד.
תמיד היה חסר לי משהו וניסיתי להוציא את זה ממנו. הכי אהבתי להוציא אותו מדעתו, לעצבן אותו, לגרום לו לכעוס. הייתי מסרבת לכל בקשה, הייתי נלחמת בו בכל הזדמנות, הייתי שותקת כשרצה שאדבר ומדברת כשביקש שאשתוק רציתי להוציא ממנו רגש, רציתי להטריף אותו, רציתי עוד.
היינו במין רכבת הרים, היינו עולים ממש גבוה, כמעט לעננים ואז מתרסקים על הפנים. אולי זאת רק אני שהייתי מתרסקת, אני לא יודעת.
דמעות ועוד דמעות, איך הוא אהב לראות אותי בוכה. הייתי בורחת מהמבטים שלו למרות שקצת רציתי שהוא ינגב לי את הדמעות והוא... הוא היה משחקת איתי במשחק הזה, גורם לי לבכות, מעיר לי כשאני צוחקת בקול, שותק לי שעות ארוכות עד שהייתי נשברת. הייתי חוזרת אליו לאט, חוזרת אליו כמעט חלשה, עם המבט הזה בעיניי. ידעתי שהוא רוצה אותי ככה, קצת שבורה, קצת לא יציבה, קצת צריכה אותו מחזיק אותי.
היום אני לא רוצה שיחזיקו אותי, אני רוצה להחזיק ואני רוצה לצחוק בקול גדול ולראות אותו מחייך אלי, אני רוצה לבכות ושינגבו לי את הדמעות, אני רוצה שתיקות רועמות שאומרות הרבה. היום אני רוצה קצת יותר מכמעט, אני רוצה לטפס גבוה לעננים וגם אם בסוף אתרסק לפחות שזה לא יהיה על הפנים.
