״ עצור רגע, אתה מאבד את זה.״
״סתמי את הפה כבר, בת זונה״
כן יופי נהדר... שיקלל אותי, כאילו הוא באמת יודע להתמודד בדרך אחרת.
אז שיקלל אותי, שיעשה את זה מכל הלב...
זונה
בת זונה
כלבה
שרמוטה
מזדיינת
שרמוטה מזדיינת
כלבה מזדיינת
זונה מזדיינת
ו...
ו...
נגמרו לו הקללות וגם ככה הוא לא כזה מקורי, בדיוק כמוני הוא לא ממש יודע לקלל.
זה מתישהו נתקע ומה שהוא באמת רוצה לעשות זה לדפוק לי סטירה לפנים.
לפעמים בין רצף המילים והקללות שלו וההתעלמות העיקשת שלי הוא היה תופס לי את הפה ודופק לי נשיקה. תמיד כל כך מבלבל ולא ברור. הייתי כמה שניות מנסה להבין, לפעמים הייתי מרחיקה אותו מעט ממני והוא היה מושך אותי קרוב יותר ותופס לי את השפתיים עם השיניים. נשיכה אחת או שתיים והייתי מתמסרת למגע ושוכחת שלפני רגע הוא ניסה לשבור אותי לרסיסים בקללות חסרות משמעות.
מעניין אם הוא באמת חשב שזה מה שישבור אותי.
בסוף, כשהכל נגמר, רגע לפני שכל אחד מאיתנו צעד לדרך משלו, ממש ברגע ההוא הדבר היחיד שבאמת שבר אותי זה הוא. לא מילים חסרות משמעות ולא משיכות ונשיכות או נשיקות. מה שבאמת שבר אותי זה המבט שלו בעיניים, הכעס המצטבר והמבט שברגע אחד השתנה מחם ואוהב לקר ואדיש... אם הייתי רואה שנאה עוד הייתי יכולהלחיות עם זה, אבל האדישות הזאת, חוסר האכפתיות, זה מה ששבר אותי. כאילו שניה לפני זה לא ישבנו מחובקים על הרצפה, הוא הזיל דמעה על כל מה שהיה ואני ניסיתי להסביר לו שלפעמים אין הסבר, לפעמים דברים פשוט קורים... כמו שקרה לנו.