היום אני כמעט ללא רגשות אשם
יש תקופות שאני בכלל לא זוכרת
יש רחובות שללכת בהם באור יום יותר מפחיד אותי מבחושך
פתאום כל המראות, הזכרונות, הנגיעות מתרחשות שוב
היום הוא בטח כבר מת
כבר אז הוא לא היה כל כך צעיר
לפעמים כשאני עוברת שם אני מקווה לראות אותו
אני רוצה להסתכל לו בעיניים
אני רוצה להסתכל בהן בשקט וברוגע כשאצלי הכל גועש
לחדור לו מתחת לעור
להיכנס לו לעצמות
רק עם המבט הזה שלי בעיניים שלו
אני בטוחה שהוא אפילו לא יזהה
הכי סביר זה שהוא מת
הייתי רוצה לגלות שהוא סבל בחיים
אולי חלה במחלה חשוכת מרפא
אולי מת מרעב וכאב
אולי כל כך נשבר לו הלב
אולי הוא מת לבד ובודד
אבל נבלות כמוהו
נבלות כאלה
נבלות מתות בשקט
ייסורי מצפון יש לאנשים הגונים
לעשות את מה שהנבלה עשה זה לא פאקינג הגון
פאק
אני כל כך מקווה שהוא מת לבד
גם אם שום דבר לו לא כאב
לחרא כזה מגיע למות לבד
ולי מגיע פשוט לעבור בשכונה ההיא נטולת זכרונות
נטולת רגשות אשם.
