אני נוטה לברוח, לברוח למחשבות על היומיום, לברוח למחשבות על מחר, לברוח למחשבות על הנקודה השחורה על הקיר או לברוח לריק מחשבתי.
פתאום, בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שאני לא רוצה לברוח בכלל, אני רוצה לחוות ולהרגיש בפנים ובחוץ, אני רוצה להיות נוכחת, אני רוצה להיות.
אני לא חושבת על זה במהלך היום וכל פעם שעולה מחשבה אני נזכרת בפעם הקודמת שנפגשנו, שלושתינו, אני הוא והיא. כבר במפגש הקודם הרגשתי מאוד בנוח, אני לא יודעת אם זאת ההיכרות והשיחות מלפני או האם זה באמת משהו בכימיה אבל הרגשתי במקום בטוח ונוח, מה שגרם לי לחזור הפעם על תקן הנשלטת-ריינו ולא אני הקרנפית.
...........................
הגדרנו גבולות כלליים לפני שהגעתי, אני בעצמי מנסה להבין מה הגבולות שלי אבל הגדרה כזאת נותנת לי איזשהי וודאות או לפחות עוזרת לי להתמודד עם החוסר וודאות שאני נמצאת בה. הכל דובר והוזכר בסמוך לסשן עצמו ובכלל לפני לא הורגש לחץ או ציפיה כלשהי לעומד להתרחש. אחרי שהגדרנו יחד את הגבולות שלי הוגדרו לי גם הגבולות שלהם שגרמו לי לאותה תחושת בטחון ווודאות לגבי ההמשך.
אני מגיעה אליהם ומניחה את הדברים שלי בצד, דיברנו בפגישה הקודמת על כך שבסשן ישנם מעמדות מאוד ברורים ואני לא הולכת לשבת איתם על הספה מה שלגמרי ברור ומקובל עלי ובכל אופן אני אוהבת לשבת על הרצפה אז מה אכפת לי בכלל. הם מתיישבים ואני נשארת לעמוד, למרות שבסיטואציה אחרת הייתי מזמן מתיישבת על הרצפה בישיבה מזרחית או פורשת רגליים לצדדים. אמרתי, אין לי שום בעיה עם ישיבה על הרצפה, אבל משהו במעמד הזה גורם לי להישאר לעמוד עוד קצת. הם מתיישבים על הספה ואני נשארת לעמוד, נעה קצת במקום, אולי קצת מחוסר נוחות או יותר נכון מבוכה. אנחנו קצת מקשקשים והם שמים לב למבוכה שלי מה שגורם לי להיות יותר נבוכה, אני מצחקקת. הוא מניח כרית על הרצפה ומדגיש שהכי חשוב לשניהם זה שארגיש בנוח, אני מתיישבת והם קמים להכין קפה.
אנחנו מדברים קצת על איך אני מרגישה והוא מזכיר לי מספר דברים, חוזר על מילות הביטחון. היא יושבת ומתבוננת בסיטואציה, מדי פעם מזכירה משהו, מדי פעם מסכימה איתו ובעיקר מסתכלת במבט הזה שלה, המבט שלא היה בפעם הקודמת.
אני קצת יותר שותקת מהפעם הקודמת, הגוף שלי מבעבע, אני מוצפת רגש, שמחה, חשש, ציפייה וחוסר וודאות. מנסה בעיקר להישאר פה ולא לברוח, מסתכלת לכל מקום ואז עליהם ונרגעת, הם משרים עלי ביטחון.
...........................
כשקמתי בבוקר ובחרתי מה ללבוש הרגשתי צורך חזק להתלבש קצת שמרני, לפעמים אני אוהבת את המראה הדתי, למרות שהדת רחוקה ממני שנות אור. בדרך אליהם כשחיכיתי באחת התחנות ניגשה אלי אישה דתיה לקבלת עזרה עם אחת האפליקציות של האוטובוסים, תהיתי לעצמי עד כמה הלבוש שלי גרם לה לגשת דווקא אלי מבין שאר הנוכחים בתחנה, אולי זה בכלל משהו שאני משדרת, לא יודעת. לאחר שעזרתי לה ועלינו לאוטובוס חשבתי לעצמי על מי אני מנסה לעבוד כאן והאם אני מצליחה, כי האישה הזאת בטוח לא יודעת מדוע דווקא היום התלבשתי כאילו מינימום גדלתי בבנות עקיבא. החולצה עם השרוולים הארוכים בשילוב החצאית הלבנה ונעלי בובה חומות גרמו לי להרגיש קצת בתולית, קצת כמו מה שאני מרגישה וקצת כמו מה שאני רוצה להישאר או קצת ממה שאני מפחדת לאבד.
...........................
אחרי כמה דקות כשאני מסיימת לשתות את הקפה אני מורידה את החולצה אחרי שנשאלתי על ההרגשה שלי לגבי זה, כרגע אני עוד עם החצאית עלי. מקבלת הסבר על מספר תנוחות, ״על ארבע״ ו״על הברכיים״ שום דבר שאני לא מכירה אבל הסבר עם תשומת לב לכל פרט קטן שגורם לי להרגיש בדיוק איפה שאני צריכה להיות. אני מתבקשת לעמוד, היא ניגשת אלי כמו פיה קטנה עם מבט ממזרי. אחרי הסכמה שלי היא מתחילה לגעת בי, ללטף, לחוש. היא משחקת לי בשיער ומחמיאה ואני קצת לא יודעת איך להגיב, קופצת לי לראש איזה תגובה צינית או רצון חד לבטל אותה אבל אני בוחרת לדחות את הרגשות השלילים כרגע ולקבל את מה שהיא נותנת לי. לה יש שיער משגע, מעבר להיותה פיה עם מבט ממזרי היא מתהדרת בשיער מפואר שמעלה בי רצון לצנוח לתוכו. הוא מבקש שאעצום עיניים ומתחיל לגעת בי גם, ללטף, לחוש, המגע שלו רך ועוטף ונעים באותה מידה. אני לא מצליחה להבין מה זה הרגש הזה שעולה בי לנוכח הסיטואציה, איזה מין הרגשה מוזרה זאת, המגע הנעים של שניהם עלי, מלטפים, נוגעים, ממששים, חשים ואני מרגישה כאילו מאות ידיים עושות בי קסמים.
אני פושטת את החצאית ונשארת עם תחתונים וחזיה. מתחת לבגדים בחרתי ללבוש גם כן הלבשה תחתונה קצת בתולית, חזיה לבנה וחוטיני כחול כהה עם תחרה לבנה. מה שלפני מספר דקות הרגיש לי לגמרי מוזר פתאום מרגיש נוח. מאיזשהי סיבה לא מוסברת אני לא מרגישה חשופה מדי ואין לי צורך להסתתר או להשתבלל אל תוך עצמי. אני לא יודעת אם זאת בחירה שעשיתי לפני שבאתי או אולי התהליך הקטנטן שעברתי עד שהגעתי אליהם, הכל מרגיש לי בקצב המדויק.
...........................
אני מתחילה להשתחרר ולקבל את מבול הרגשות שהגוף שלי שולח אלי, האוירה בחדר נעימה וכיפית, אני מצחקקת ממבוכה כל כמה דקות ובאויר יש הרגשה קלילה.
היא מורה לי לשכב על המזרון, אני נשכבת והוא מציג גלגל כאב, שניהם מסבירים לי מה מטרתו וכיצד הוא פועל. הכוח נמצא בידיים שלהם, הם בוחרים כמה כוח להפעיל ומה רמת הכאב שהם רוצים להעניק. שניהם מזכירים לי את מילות הביטחון ואני קצת חסרת סבלנות להרגיש. מכסים לי את העיניים ואני צוללת לתוך הרגע. הכל מרגיש לי שקט ורגוע ואז כאב איטי וחד, זה לא כל כך כואב לי ושולח לי אותות נעימים בגוף, משהו בי נרגע ואני רוצה יותר. הם ממשיכים ככה מספר דקות במהירויות שונות ובעומקים שונים, לפעמים לוחצים יותר ולפעמים פחות. פעם היא ופעם הוא, אולי גם שניהם יחד, אני במילא בבליל רגשות ותחושות לא ברורים רק מנסה לא לברוח למחשבות אחרות, מנסה להרגיש עכשיו ולא אחר כך. הם בודקים לשלומי מדי פעם ומוודאים ששום דבר לא חורג מבחינתי. היא מחמיאה לי על ספיגת הכאב, הם מפסיקים ומלטפים אותי מעט, אני מתיישבת והם חוזרים לספה.
...........................
אנחנו מדברים מעט על מה שהתרחש והוא מבקש ממני לתאר לו מה אני מרגישה, לדבר על זה. אני נתקעת ומנסה להסביר, גם קצת לעצמי. מנסה לא לברוח, בוחרת מילים, רגשות, תיאורים, הכל מרגיש לי מעט לא מספיק. אני יודעת כמה חשוב לשניהם לשמוע אותי, כמה חשוב להם שאדבר ואשתף כמה הם צריכים את זה וכמה הם מבינים שאני צריכה את זה אבל משהו בי עצור. תמיד כשאני צריכה לדבר אני נתקעת. אני יכולה לתאר סיטואציה ולצייר אותה בראש אבל ברגע ששואלים אותי מה אני מרגישה אני נתקעת. הדיבור הזה על רגשות, על מה אני מרגישה נוגע לי בנקודות רגישות.
אם אני מסתכלת על מערכות היחסים שלי עד היום רק במעטות מהן נשאלתי להרגשתי, מעטים האנשים האלה שמעניין אותם לדעת מה אני מרגישה והסיטואציה בה הרגש שלי הוא חשוב ומהותי, הסיטואציה הזאת כמעט בלתי אפשרית, לא הגיונית.
למה שמישהו ירצה לדעת? למה זה בכלל משנה?
אולי קצת מהמקום הזה אני תמיד מרגישה צורך להגן על הרגשות שלי, להגן על המחשבות וכשמישהו שואל אותי מה אני מרגישה אני נכנסת למצב מגננה, בראש שלי עוברות מיליון סצנות בהן השאלה היא לא באמת העניין אלא נשאלת מנימוס או כי ככה צריך ואני שונאת נימוסים.
למרות שאני לא וולגרית אני שונאת נימוסים, או לפחות שונאת מעשים נימוסיים, כמו לשאול קולגה ״מה קורה?״ כאילו עולם ומלואו קרו בשלוש דקות שלא התראתם, כמו לדפוק בדלת בלי לחכות לתשובה רק כדי להגיד ״הייתי מנומס״, כמו להתלונן על זה שלא אמרו לך לבריאות אחרי שהתעטשת לאויר ופיזרת מיליון חיידקים באויר ששנינו נושמים.
בקיצור...
אני שונאת שמנסים להיות מנומסים ולכן כששואלים אותי מה אני מרגישה אני לא תמיד יודעת מה להגיד והמנגנון שיצרתי לעצמי גורם לי להרגיש כלום ברגע שהשאלה נשאלת.
הוא יודע שאני קצת שתקנית וזה החלק שבו אני נתקעת, דיברנו על זה גם בפעם הקודמת ועדיין אני מרגישה שאני קצת לא ״מספקת את הסחורה״. אחרי מספר דקות שאנחנו מנסים לדבר על מה שאני מרגישה במקום שאברח ל״הכל בסדר״ ו״לא יודעת״ הוא אומר לי שזה בסדר שזה קשה לי, שניהם מדגישים שאין להם שום רצון ומטרה לשנות אותי והפעם מה דיל לפעמים קודמות אני לא מרגישה שיש ניסיון לשנות אותי ואני מרגישה שאיך שאני עכשיו זה מספיק טוב. אני מחייכת ומרגישה את המחנק בגרון, דמעה ועוד דמעה יורדות לי מהעיניים, אני מחייכת ובוכה, קצת מעצב או אכזבה על כך שאני לא מצליחה להוציא את הרגש במילים, קצת על הקלה והשלמה שאני לא עושה שום דבר לא בסדר ואולי קצת ביטחון שמתפס לו ומוצא מקום בראש ובלב שלי, על כך שאני בסדר גמור כמו שאני ועל כך שיש כאלה כמו הפיה והדרקון שיודעים לקבל את זה ולגרום לי לקבל את זה גם.
...........................
קצת סימנים