הרצון לשחרר בין הפחד לאבד את עצמי או הפחד לגלות את עצמי, להודות בקינקיות, להודות בסטיות, הוא פאקינג קשה.
אין לי מושג איך עושים את זה, אין לי מושג אם זה משהו שאצליח אי פעם לעשות.
יש תהום עצומה בין מי שאני לאיך שאני רואה את עצמי או בין מי שאני באמת לאיך שאנשים רואים אותי.
יש פחד ממשי לשבור לאנשים את הלב.
כשאת תמיד עמוד התווך של כולם סביבך, כשאת זאת שמחזיקה את אמא לא להישבר, כשאת זאת שפונים אליה כשצריכים לדבר עם אבא על הבעיה שלו, כשאת שם כשצריך להילחם על האחים שלך כי הם לא יכולים כשאת מה שרואים בו דוגמה ומופת למרות שאת יודעת שאת לא דוגמה ומופת לכלום ולהודות שמה שאת צריכה זה לרגע להרגיש באמת כלום, לרגע להיות החלשה, לרגע להיות במקום הנמוך שאת מחפשת כבר שנים זה מפחיד.
עד לפני כמה חודשים בדסמ היה מבחינתי לא יותר מפנטזיה נחמדה, קצת כמו זו שהייתה לי על לחיות בחווה ולגדל סוסים בגיל קטן.
כשהגעתי לכאן בשיטוט תמים לחלוטין משהו בי הרגיש שזאת תחילתה של דרך חדשה, אולי סתם דרך מעניינת שאני רוצה להתנסות בה ואולי דרך לגלות בעצמי צדדים שלא הכרתי או לא רציתי להכיר.
בין מפגשים מינים בלבד לבין סשן ראשון שהרגיש סשן בדסמי, בין הרצון לתת ובין ההרגל של להיות תמיד בשליטה, תמיד ״על״ הדברים אני מוצאת לפעמים פינות של שקט.
אני טיזרית קטנה עם פנטזיות גדולות שלא מוכנה לחשוף ולהודות במה שמתחולל לה בראש.
אני רוצה לעוף באויר בזמן שאני מייבבת על הרצפה, אני רוצה להרגיש כל כל חזק וכל כך הרבה עד שלא אוכל למלמל אפילו מה אני מרגישה.
אני כל כך רוצה ללכת לאיבוד ואני כל כך צריכה למצוא שקט אבל אני כל כך מפחדת שאני לא מצליחה וככל שאני חושבת כל זה יותר אני רק מפחדת יותר.
למה זה מרגיש לי שאם אשחרר שום דבר לא יחזיר אותי חזרה?
