התיישבנו על ספסל ושעתיים ניסינו להבין איפה הכאב נוגע לשנינו ולמה, דיברת על הכאב שלך בזמינות של כל דבר היום, מספיק שתכנס לאפליקציה וכבר יש לך מספר זיונים ללילה ואני הסברתי לך איזו מן תחושה הייתה לי ולמה הייתי צריכה שמישהו יכאיב לי רק כדי לרגע להרגיש.
אני רגשנית ובכיינית וסביר שתראו אותי בוכה בשלב כזה או אחר אבל כל זה חלק מהצורך שלי להרגיש ומשום מה אני לא חושבת שאני יודעת להרגיש אחרת, זה תמיד המרדף אל ״מתי יפגעו בי״ ברמה שלפעמים אני מובילה אנשים לפגיעה הזו.
אמרתי לך שכבר נמאס לי מהכאב שבפנים ולפעמים אני רוצה שיכאיבו לי מבחוץ כדי להשכיח הכל, אמרתי לך איזו הרגשה זו הייתה לתת למישהו להכאיב לי וכמה זה היה נעים ומרגיע, איך דווקא כשהייתי כבולה הרגשתי הכי חופשיה שיש, צחקתי ונהנתי מהרגע למרות הפאניקה הטבעית אולי שהייתי צריכה להיות בה.
הרגשתי מלאה כמו ששנים לא הרגשתי, כמו שרק הבריחה מהמציאות לתוך עולמות מופלאים שכתובים במילים הצליחו לגרום לי להרגיש. לרגע קטן הרגשתי אפילו שווה, שווה את היחס ושווה את התשומת לב, לרגע אחד הבנתי שאולי אין לי מה לתת אבל יש אנשים שמוצאים דרך לקבל, אותי.
הסברתי לך איך זה מרגיש לקבל בלי לתת ובסוף להבין שנתתי מעבר לציפיה, שלי ושלהם.
חודש אחרי השיחה הזאת מצאת אותי מחכה לך באחת בלילה במדרגות מתחת לדלת שלך, סיפרתי לך שבדיוק הגעתי למרות ששעתיים ישבתי שם מקווה שתופיע ותגאל אותי מהמחשבות, תגרום לי לקבל ליטוף וחיבוק ואהבה כמו שאתה יודע לתת לי, כמו היחיד שלא מבקש ממני מעבר, כמו זה שתמיד יהיה לי בלב בלי הצורך לתת לו לחדור לי לתחתונים, היחיד שרוצה וצריך רק אותי מבפנים, כמו שאני צריכה ורוצה אותו.
אני נוסעת היום וחושבת על הכאב ואיפה בדיוק הוא נוגע בי כי זה אף פעם לא היה ממקום מיני, זה אף פעם לא היה צורך חייתי או רצון גדול, זה תמיד היה בפנטזיה ובחלומות לעיתים גם בסיוטים וגם כשהכאב היה פוגש אותי פנים מול פנים הוא היה נשבה תחת מבטי המתחנן. אני צריכה כאב שלא ישבה, צריכה כאב כזה שלא ״יפול בקסמיי״ צריכה כאב כזה חיצוני כי את הכאב הפנימי אני גם ככה נותנת לעצמי.
אף פעם לא הכאבתי לעצמי במכוון, אני פחדנית מדי לפגוע בעצמי בצורה כזאת, שיראו, רק בנרות אני מוכנה לשחק, לשם האומנות.