אני לא מצליחה ומכסה את הפנים עם הידיים, חיוך דבילי נמתח לי על הפנים...
הכי קשה לי להוציא מילים וזה לא שאני לא מנסה פשוט שזה הופך הכל אמיתי ויש דברים לא הגיוניים או לפחות כאלה שאני לא מאמינה שהם אמיתיים. את מה שאני מרגישה אני עוד מצליחה לפעמים לשחרר אבל לדבר בשם אחרים גם אם הם כמעט אומרים קשה לי.
אז מתחנו קצת את הכאב והופתעתי גם מהקשירה שכל כך משחררת אותי למרות שאני לא מבינה איך מה שמחזיק אותי בלי לזוז גורם לי להרגיש כל כך שלווה.
אני חייבת להודות שיש לי קצת פחד מרישמיות ואולי דווקא בגלל זה הקלילות שבה הכל עובד להם משחררת אותי מעט.
בתוך בראש שלי יש שתי קריאות תמידיות ״כן כן, תמשיכו״ להחמיא, להגיד, לגעת, להרגיש ״לא לא, סתמו!״ מספיק שקרים, מספיק לנסות להוציא אותי מטומטמת, אני לא אפול בפח הזה... צוחקת עם דמעות בעיניים... בתוך הראש שלי יש מלחמת עולם בין לתת לאנשים להיכנס ובין הפחד שהם ישארו.
אני כל כך מפחדת לטעות, מפחדת להבין לא נכון מפחדת שיראו כמה אני זה לא מספיק.
אז אני נכנסת לדירה, קצת קשקושים ושיחות חולין קצת מרגישה שאנחנו מכירים המון זמן, קצת כאילו אתם כבר חברים שלי והסשן הוא סתם תוספת ולא העיקר...
אזיקים על הידיים, התחלנו... מתפשטת ושוב ארבע ידיים שמרגישות כמו מיליון מטיילות לי על הגוף ומילים יפות של אמת (שתמיד מרגישות כמו שקר) ממלאות את החדר.
על ארבע, קצת ספנקים לחימום והצלפות שאני לא מבינה מה הן גורמות לי להרגיש כי מעט כואב ומצד שני אני צוחקת והתגובה שלי מאוד מאופקת.
רוב הזמן אני מאוד מאופקת (כשאני לא צריכה צומי של דרמה קווין) ואני בטח מגיבה לכאב בצורה מאופקת, אני יכולה לעשות דרמה גדולה לפני או לפחד ולחשוש אך ברגע שכואב אני... אני לא יודעת מה, אני פשוט מרגישה צורך להסתיר או לשתוק או לסבול בשקט ולפעמים אני רוצה לצאת מדעתי על כך. ככה אני, מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד מילדות גם כשהייתי נופלת ומקבלת מכה, חזקה ככל שתהיה הייתי מסתובבת בחיוך ומעדכנת שהכל בסדר... גם בפעם ההיא שנפלה עלי ספריה בסביבות גיל 8, דמעות דמעות ניגרו מעיני ועם גב חבול ושרוט הגעתי לאימי והסברתי לה בשקט ובנעם שנפל עלי ארון אבל אני לגמרי בסדר. 🙃
נסחפתי לגמרי ובכלל כבר הלכתי לאיבוד, אטבים והצלפות בציצי ובין לבין שוב ליטופים ונגיעות ואני נוטפת 🙈והם מחרמנים אותי בנשיקות שלהם וליקוקים ואני לא מוכנה לקבל או להודות או להפנים שאולי במקרה בטעות כך קרה שגם אני מחרמנת אותם 🙊.
והשעווה מטפטפת לי על התחת הרגיש אחרי ההצלפות ויש איזה רגע שבו אני אפילו זזה מהכאב 🤭 ואז השוט שמלטף לי את הכתפיים והרגע הקטנטן שאני כבר בכלל לא שם לעומת הרגע מוקדם יותר שכמעט אמרתי להם לעצור הכל כי יש דברים שאני לא מוכנה לשמוע או להגיד או להודות.
ואז נשיקה, היחידה שהוא הסכים 🥺 אבל כזאת שחיכיתי לה עוד מהפעם הקודמת וזה עוד אחרי הליקוק בשפתיים והליקוק לשון 🤤. ובגדול אני מרגישה משהו בין ילד בלונה פארק לבין אטרקציה בעצמי...
קצת לשחרר מכל הערב ומהזמן שעבר, חיבוקים חמים ועוד קשקושים כמו שהוא אוהב וכמו שאני מתקשה בהם😓
הכל בבלאגן אבל מרגיש מסודר, בלתי מנוצחת מצד אחד ושברירית שרוצה להשתבלל מצד שני, יום ארוך עם סוף חריף מתוק ועוד קצת רצון לעוד.
