מה עדיף?
להיות חריג בעולם של נורמליים או להיות נורמלי בעולם של חריגים?
ישבנו באיזה בית של חברה והשיחה התגלגלה כמו תמיד בערבים כאלה לסקס ואני שכבר שנים מדברת בצורה די פתוחה על מה שסביבי עדיין לא כל כך מקובל לדבר כמובן הכנסתי בדסמ לשיחה...
ובמהלך השיחה בין סיפורים ונירמול, בין פנטזיות שעלו לבין סיפורי סשנים שלי (כולה שניים 😅) חברה שלי קראה לי ״מגניבה״ ו״מיוחדת״ ואני רק חייכתי חיוך מעט מבוייש, לא בגלל שהתביישתי בהתעניינות שלי בבדסמ ולא בגלל שהרגשתי ״מיוחדת״ אלא כי הבנתי כמה אני רחוקה מלממש או להוציא את מה שאני באמת רוצה.
אני עדיין מעט מתביישת, מעט מרגישה רחוקה, מעט לא מוכנה להודות שאני לא בדיוק בן אדם טיפוסי למרות שאני ממש מנסה להיות כזאת, למרות שהמון אני נלחמת בלהישאר כמו כולם.
תמיד אמרתי שאני ״עושה מה שבא לי״, קצת פחות אכפת לי מה יגידו או למי יהיה משהו להעיר, קצת פחות משנה לי מה מקובל יותר ומה מקובל פחות. אני חיה את חיי ומנסה כמה שיותר לחיות את עצמי ולא אחרים ועדיין בשנים האחרונות מסיבות שעדיין לא לגמרי הבנתי קצת נבהלתי מלהיות שונה וקצת נבהלתי מעצמי.
אבל אם יש משהו שאני יודעת בוודאות זה שאני חוזרת להיות אני, קצת פחות מחשבנת לאחרים, הרבה יותר עושה מה שאני רוצה ולא מה שרוצים שאעשה, פחות מרצה אחרים ויותר את עצמי.
זה מתחיל לבעבע בי. ריינו של פעם, זאת שלא דופקת בדלת אלא מתפרצת גם לאן שלא תמיד ״מתאים״, ריינו שאומרת בבטחון ש״כולם על הזין״ כי מי שחיה את החיים האלה היא אני ולא אף אחד אחר.
נמאס לי לדחוף ממני את הריינו הזאת ונמאס לי לנסות לחבק אותה כדי שלא תתפרץ לאן שהיא רוצה.
אני מפסיקה להחזיק אותה עמוק בפנים ובוחרת אחרי המון זמן לתת לזונה הזאת יד ולהוביל אותי איתה לאן שרק תיקח.
אני סומכת עליה, סומכת על עצמי ובאמון הזה שלי בה ושלה בי אין מקום לפחדים ואין מקום למעצורים.
״העגלה נוסעת, אין עצור. לא קפצת עליה היום חלפו שעתיים והנה נשארת מאחור״
אין לי מקום להישאר מאחור וכל מה שנותר לי בוא לקפוץ לעגלה.
