אחרי תקופה קצרה 😅
חלק ג 🥳🥳🥳
למי שפספס מוזמנים להיכנס לחלק א וחלק ב 😝
............................
אני יושבת בדירה עם התאומה ומתלבטת מה ללבוש... אחרי בהייה ממושכת בבגדים (כי פייסל) אני נזכרת מה רציתי ומתלבשת, מצלמת כמה תמונות ושולחת לפיה והדרקון.
הפעם החלטתי ללכת על לוק של תלמידת תיכון... בערך. גרביון רשת אדום, חצאית קצרצרה ומתנפנפת עם שלייקס (זאת המילה הכי לא סקסית בעולם) חזית תחרה יפהפיה ועניבת משבצות אדומה.
אנחנו נפגשים כמה שעות מאוחר יותר ומקשקשים קצת לפני היציאה, אני מקבלת כמה ספנקים על כך שהסתרתי את יום ההולדת שלי 🤭😅 ואז אני מקבלת את האזיקים 🤩
האזיקים שמסמלים תחילת סשן והפעם משתלבים באופן מושלם עם האאוטפיט (מי ישמע אני אושייה) שבחרתי. אנחנו מגיעים למסיבה ועושים סיבוב במקום, ממשיכים לשתות ולרקוד. בשלב מסוים הם קושרים אותי למתקן רשת כלשהו ליד הבר ומתחילים לחמם לי את הישבן... מתחילים בספנקים ועוברים להצלפות, אני מתקשה להחזיק את עצמי כשהידיים שלי קשורות לצדדים והרגליים כבר רועדות מספנקים והצלפות, הגוף שלי זז בחוסר שליטה ככל שהם מגבירים את העוצמה והקצב ומדי פעם נפלטת לי אנחת כאב.
כשהמיני סשן מסתיים אנחנו ממשיכים לרקוד יחד והפיה אוסרת עלי לעשן (סיגריות) עד להודעה חדשה 😑. תוך כדי הריקודים מתחיל ריקוד לשונות ובאופן מפתיע אני והדרקון מתנשקים, אני יודעת שזאת קפיצת מדרגה עצומה בקשר ובאמון בין שלושתינו ובכלל ביחסים בינם לביני. אנחנו ממשיכים לרקוד בלשונות, הפיה והדרקון אני והפיה הדרקון ואני וכולנו יחד ולרגע קט העולם עוצר והכל שקט כל כך ורק שלושתינו עומדים ברחבה ורוקדים.
פתאום כל ״זונת התשומי״ שאני יוצא לאור ואני מבינה עד כמה אני אוהבת את הרגעים שבהם מתרכזים בי, אולי בגלל זה אני נכנסת לספייס בשניות כשאני במקום פומבי. אני אמנם הצעצוע שלהם אבל זה מרגיש שאנחנו משחקים יחד ולא רק הם בי. אחרי הריקודים אנחנו מתקדמים לבמה המרכזית והתאומה שלי מקבלת סשן הצלפות, אני מתיישבת על הבמה והפיה והדרקון מצליפים בי במקביל על הירכיים, כל אחד עם שוט אחר ובעוצמות משתנות. אני מרגישה בעננים והסיטואציה מחרמנת אותי.
תמיד קשה לי שמרגישים את הרטיבות שלי, אני יודעת כמה אני יכולה להיות רטובה ומה מחרמן אותי בשניות אבל כשאחרים שמים לב לזה ומרגישים אותי אני מרגישה צורך להשתבלל. עדיין קשה לי לקבל את עצמי כיצור מיני או ככזה שהסביבה תופסת כיצור מיני, בטח קשור לכל מיני שיט מהעבר אבל למי יש כוח להתמודד עם זה עכשיו?!
אחרי ההצלפות על הבמה אנחנו עולים למפלס העליון ומצחקקים בינינו אני מוציאה לשון על משהו שנאמר לי וזה מדליק את הדרקון. אני מוצמדת לקיר צדדי וחוטפת עוד מספר הצלפות על ההתחצפות הקטנה שלי (נשבעת אני לא בראט 😋).
אנחנו ממשיכים בסיבוב ומגיעים למבוך שם אני נתקלת במספר דברים שלא מוצאים חן בעיני, אני מעירה איזו הערה על ״שולט״ שמצליף בככל הנראה נשלטת שלו ואני באמת לא מבינה למה הוא עם פרצוף של מר קשוח. דברים כאלה תמיד נראים לי כל כך משחקיים והצגתיים, מרגיש לי כמו משהו שאני ממש לא רוצה להיות חלק ממנו בשונה מהקשר עם הפיה והדרקון שמרגיש כל כך טוב ומשוחרר ואף אחד לא צריך ״לשחק״ משהו שהוא לא.
אני חושבת שזאת הבעיה העיקרית שלי בלשחרר מהשליטה עם חלק מהאנשים, יש הרגשה (במיוחד במפגשים חד פעמיים) שכל אחד הגיע למלא תפקיד וללכת ואני אמנם אוהבת לשחק אבל אני לא שחקנית ואני לא מעוניינת ברגעים שבהם אני צריכה לשחק משהו שאני לא או שהפרטנר שלי משחק משהו שהוא לא.
יש כל כך הרבה אמת ואמון והבנה והכלה כשהדברים נעשים ממקום אמיתי ומרצון להנות מהרגע יחד שלא מצריך בכלל משחק זול מסרט עם תלבושות מעלי אקספרס. יש משהו כל כך משחרר כשאפשר לחייך ואפשר להנות מהרגע בלי פרצופים קשוחים או שינויים בטון על מנת להראות סמכות. יש משהו כל כך רך וקשוח כשהכל נעשה בנועם ואז לא באמת נדרש לעשות פרצוף קשוח או כועס על מנת להראות מי כאן בעמדת כוח.
אני חושבת שדווקא זה מה שגרם לקשר עם הפיה והדרקון להרגיש כל כך נכון. יש משהו במבט שלהם שמשתנה כשהם תופסים עמדת ״כוח״ מולי, מבט שמקווץ לי את הבטן מהתרגשות וציפיה ומבט שמצליח להכניס אותי בדיוק למקום הבטוח והמשוחרר שאני אוהבת ורוצה להיות בו.
אפילו בטעויות הקטנות יש משהו כל כך מציאותי, ״הפאדיחות״ האלה שמזכירות לכולנו שאנחנו בני אדם לפני תפקיד כזה או אחר ושאנחנו פה להסב הנאה לצד השני וזה זורק אותי לסשן הראשון (נדמה לי) עם הפיה והדרקון שבו בדקנו גבולות ובחנו וניסינו כל אחד את השני והשלישי כדי להבין מתי צריך לעצור גם אם לא נאמרה מילת בטחון חד משמעית. זה משהו שלפי דעתי יהיה מאוד קשה להשיג בסשן שבו כל אחד משחק תפקיד או מנסה להוכיח את עצמו ואת כוחו.
............................
אנחנו ממשיכים להסתובב וצופים במספר סשנים, מחפשים לנו מקום להתפרק בו ועוצרים ב״תא מעצר״ שמתאים ככל הנראה בדיוק למה שהפיה והדרקון תכננו 🤭
אני מסטולה ושיכורה וכבר מרחפת לי מכל המיני סשנים במהלך הערב ו קפיצת מדרגה באמון והבטחון ביני לבינם ואז הידיים שלי נקשרות לסולם של מיטת קומותיים.
אני תופסת בסולם ומבליטה את הישבן, התנוחה הזאת לא נוחה והידיים גם ככה עייפות מלהחזיק אותי במהלך הערב אבל אני בהיי מטורף ושום דבר כבר לא מעניין. הרבה זמן לא חטפתי כמו שצריך ואני שמחה שהפיה והדרקון נתנו לי את האפשרות לחוות את זה איתם.
הם מתחילים בספנקים (כאילו הטוסיק שלי לא מספיק מחומם 😜) ועוברים להצלפות ואני מרחפת לי בין המוזיקה לכאב לליטופים ואני שומעת אותם אומרים משהו על זה שהגיע הזמן שלי ואני מוכנה ל״משאית״.
מודה שחיכיתי לזה מהרגע הראשון ששמעתי על השוט. שוט בעבודת יד של הדרקון שעשוי מהחלק הפנימי של גלגל של רכב/משאית (מקווה שאני זוכרת נכון), הזנבות שלו די קשיחים וכל הצלפה שלו מורשת בעוצמה על העור. הסשן נמשך זמן מה שאני באמת ובתמים לא יודעת אם זה היה שלוש דקות או שעה שבהם אני מתפתלת וגונחת ונאנחת וזזה ומתרחקת ומתמתחת ומבליטה את הישבן אחרי כל הצלפה ואת מתקפלת וזזה שוב ובתוך כל ״הגיהינום״ הזה והחושך אני מוצאת כל כך הרבה אור וגם עדן של רגשות ושחרור והרפיה ושום דבר כבר לא מעניין אותי ואני לא רוצה שזה יפסיק לעולם ובכל הצלפה אני מרגישה איך משהו בי מתמלא ואז… העולם כל כך רועש ובי יש כל כך הרבה שקט ובשניה אחת בין כאב כל כך חזק (שהשאיר סימנים כל כך יפים 🤩) אני נעטפת ברוך כל כך עוצמתי והקור של המקום נעלם כששני מלאכים חמודים מקסימים מתוקים (סלחו לי) מחבקים אותי חזק, משחררים לי את הידיים, מערסלים אותי ביניהם על המיטה ומלטפים אותי.
אנשים עוברים וחיוך דבילי מרוח לי על הפנים, הם מלטפים אותי ואני מלטפת אותם ומודה להם וכל כך שמחה על הקול הזה בראש שלי שגרם לי מהרגע הראשון שראיתי אותם להרגיש כל כך בטוחה ולדעת שמזה הרבה זמן, איתם, אני באמת יכולה לשחרר.
אחרי אפטר קייר ממושך במועדון הרועש שהצליח לתת לי כל כך הרבה שקט אנחנו חוזרים לרחבת הריקודים והפיה והדרקון נפרדים ממני לשלום כשאני מצטרפת לתאומה היפה שלי מרחפת על רחבת הריקודים.
אין לי מילים לתאר כמה אני שמחה שהכרתי אותם, כמה הם עוזרים לי להבין את עצמי, כמה הם שם בשבילי וכמה כוח הם נותנים לי בזה שהם לא מוותרים עלי ולא מרימים ידיים כי אני ״לא נשלטת״. מעבר לשולטים המדהימים שהם הם מצליחים להיות חברים ועל זה אני מודה להם. על האמת שלהם והדרך הכנה שלהם בלי שמחקים מיותרים ובלי נסיונות כושלים להראות לי אצל מי ״הכוח״.
תודה פיה ודרקון.
תודה גם קצת לי… שנתתי לעצמי להיפתח בפניהם ולמסור להם אותי כשאני איתם.
זה ככל הנראה הדבר הכי מבולגן שכתבתי… אבל עברו המום מים בנהר ואני חייבת לשחרר.