למדתי ממך המון והיו רגעים באמת טובים, אבל למרות המילים היפות ולמרות הכוונות שלך שנאת אותי... הרגשתי את זה בכל נים.
הרגשתי איך אתה מסתכל עלי ורוצה לשבור אותי. בלי שאוכל לבנות משהו חזרה... בלי שאוכל להיבנות יותר לעולם.
שנאת אותי וכמעט הצלחת לגרום לי לשנוא את עצמי.
אין מילים שישכנעו אותי אחרת.. אני אישה של מעשים. מציאות. זוכר?
אז אמרת הכל ובמציאות הזאת... שלי ושלך... שלך... במציאות הזאת שנאת אותי ועל זה אני כל כך כועסת עליך.
דיברת איתי על שליטה... על מנטלי...
אתה חושב שהצלחת? עם השליטה? עם מנטלי?
הרי ידעת שאין לך סיכוי להצליח בזה איתי ובגלל זה שנאת אותי... שנאת אותי כי גרמתי לך להרגיש מה ששנים אחרות לא הצליחו. על זה שנאת אותי...
שנאת אותי כי יש בי כל כך הרבה טוב וכל כך הרבה אהבה שהפחידה אותך עד תום.
שנאת אותי על מה שאין לי דרך לשלוט בו ועל זה אני כועסת עליך.
שנאת אותי כל כך שהבאתי אותי לתחתית, הצלחת להשפיל אותי בכל מובן והשארת אותי ככה... מושפלת לבד. רצית שאסבול, רצית שאברח ממך כמו מאש.
אבל כמו שכבר אמרת, אני מאלה שצריכות לגעת באש כדי לדעת שזה שורף ולצערך האש לא מפחידה אותי. אז ברחת בעצמך, מרוב ששנאת אותי, מרוב שגרמתי לך לאהוב.