שזה לא לגמרי שקר אבל לאחרונה אני מבינה שזה לא בדיוק מה שהוביל לפירוק הקשרים שלי בעבר…. תמיד חשבתי שקשה לי להתמודד עם טוב כשהוא מגיע ולכן אני בורחת אבל לאחרונה הבנתי שזה שקר מאוד נחמד לספר לעצמך אבל זה עדיין שקר.
הייתי נכנסת לקשרים בידיעה שהם הולכים להתפרק, הייתי מתחילה עם אנשים שהקשר איתם חסר סיכוי. כל אחד מסיבה אחרת אבל כולם חסרי סיכוי… גבר נשוי, יחסים עם פערי גילאים גדולים מדי (עבורי), קשרים שמתבססים על סקס חסרי חיבור רגשי לחלוטין ולפעמים כאלה עם חיבור רגשי עמוק אבל אפס משיכה… את כל הקשרים ניהלתי בשמחה גדולה ובאהבה גדולה, לפעמים לריגוש, לפעמים לסיטואציות מסוימות ולפעמים לפנטזייה של אהבה, אבל באף אחד מהם לא אהבתי את האדם שאיתי… לפחות לא כמו שאני חושבת שראוי לאהוב.
בכל הקשרים תמיד פחדתי להיות לא מספיק… לא מפסיק יפה, לא מספיק חכמה, לא מספיק נשלטת או זונה או כלבה… תמיד מרגישה לא מספיקה, תמיד רודפת אחרי לרצות את הפרטנר גם אם זה נוגד את הערכים שלי, גם אם זה מסכן אותי כי עכשיו יש לו חומר נגדי וגם אם זה לנצל צד שלישי למשחק בינינו בלי ידיעתו של הצד השלישי כשאני בכלל לא אוהבת ניצול… לפעמים נתתי להם לפגוע לי בגוף מה שהשאיר צלקות ולפעמים נתתי להם לפגוע לי בנפש שנשארה פצועה ומדממת..
התמזל מזלי ומעולם לא נתתי להם לפגוע לי בלב… את זה שנים עשיתי מספיק בעצמי ובעצם את זה עשיתי עם אחרים הרבה לפני פה… זה מה שגרם לי בסוף לברוח מהכל, אלוהים יודע למה חזרתי….
תמיד חשבתי שמה שמפחיד אותי יותר מהכל זאת אני את עצמי, פחדתי מהפחד שיפגעו בי, פחדתי מהפחד שאפגע בעצמי ובעיקר פחדתי מהפחד.
לאחרונה… ומאז שנכנס האריה לחיים שלי אני לומדת אהבה מה היא…
עדיין קשה להגיד אם יש כאן התאהבות גדולה או האם אני בכלל אוהבת (שקר) אבל פתאום הפחד מעצמי התנדף.
זה יהיה שקר מוחלט אם אגיד שאני לא מפחדת ואני הרי לא שקרנית ובכלל בטוחה שאתם יכולים לשמוע את הברכיים שלי מתנגשות זו בזו מרוב רעידות… אבל הפסקתי לפחד מהפחד ואני לומדת להתמודד איתו… פתאום אני לא מפחדת מהטוב אבל אני גם לא משלה את עצמי שטוב (כי באמת טוב לי) ובכלל היו לי כל כך הרבה הזדמנויות לברוח (עדיין יש) ומשום מה אני לא בורחת, לצערי (או שמחתי) אפילו לא חושבת לברוח שזה מפחיד בפני עצמו.
מאז שהכרתי את האריה אני מרגישה פחות קרוסלה שעושה בחילה (כמו בפוסט הזה) ולרגעים אפילו מרגישה קצת כמו סופה ולא סתם משב רוח קריר (וכמו בפוסט הזה). אבל הדבר היותר מרגש עבורי מאיך שהוא גורם לי להרגיש זה שאני לראשונה מזה המון זמן כל כך סקרנית להכיר ולדעת, כל כך רוצה לגעת ולהרגיש, כל כך רוצה לשאול ולהיות חלק שזה… זה פשוט כשלעצמו ממיס אותי בכל פעם שאנחנו מדברים ונפגשים.
יותר מדי זמן התפשרתי על זה שרוצים אותי ואני יכולה לספר לכם עם יד על הלב (או הציצי) שאין נפלא יותר מלרצות אחר באמת… אין הרגשה מופלאה יותר מלהכיר אדם שכל מה שאתה רוצה זה לדעת אותו ועליו ואיתו כמה שיותר.
אלוהים יודע מה יקרה מחר, ואני התעייפתי לחשב כל הזמן מה לעשות היום כדי לשרוד את מחר ובכלל נמאס לי לפחד אז במקום להתחבא או לחפש פתח בריחה אני פשוט נותנת לטוב הזה להיות, אני נותנת לו להיות ואני נותנת לי להיות… וטוב לי, אחרי המון המון המון זמן באמת טוב לי.
