אני רוצה לשכוח.
לחזור לתקופת ה״נעורים״ כשהכל חדש ונעים,
כשכל מה שקורה הוא לטובה, לימים של לפני האהבה.
טרם שבירת הלב, טרם הכאב, רגע לפני הדממה לפעמים אני פשוט רוצה אותך.
החיוך השלם, המבט הכואב, החיוך שמביא איתו אור, זה לא שלא הייתי רוצה לזכור…
רק לרגע, לשניה אחת להיות איתך ביחד.
שהזמן יעצור מלכת לפני שאת הולכת, למה לא אמרו לי שלב שבור זה לב חסר!
זה לא שאני תמיד חושבת עלייך, אני פשוט לא שוכחת.
לפעמים זה נעים וכואב כמו מארינה מקסימיליאן בלומין מבצעת את ״וידוי״, תמיד התווכחנו איזה ביצוע טוב יותר. אני נמסה מהביצוע שלה בערוץ 24, בעיקר מהכמה שניות הראשונות לפני שהיא מתחילה לשיר. היא מפנה את תשומת הלב של הצלמים למתרגמת לשפת הסימנים וזה בעיני כל השיר. ואת?! את תמיד אמרת שהביצוע שלה עם שלומי שבן לוקח את שלי בהליכה, וככל שאני שומעת אותו יותר אני מבינה. אין ספק שעשור עושה את שלו, הקול של מארינה כל כך עמוק שבעת כתיבת שטות זו אני נמסה מכל צליל ונזכרת בך.
״כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות. אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת, רק אותה אהבה עניה וסוררת״ .
לפעמים אני ממש יכולה להרגיש שבחרת בדרך שתעצור את כל הרע וגם אני אני לא ממש מסכימה אני מכבדת את הבחירה שלך.
אני אוהבת אותך כל כך ומתפללת שאת במקום טוב יותר. ושתדעי שאני לא תמיד חושבת עלייך, אני פשוט לרגע לא שוכחת, הנוכחות שלך, החיוך שלך, העיניים שלך השאירו בי חותם.