הוא התישב משמאלי, קרוב מידי,
המרחק ביני לבין דובי, אשר ישב מימיני היה גדול מאשר המרחק ביני לבינו.
הסתכלתי עליו בחיוך מנומס ואמרתי שלום, ענה חזרה.
אמרתי לדובי תראה איך הוא יתישב ממש עליי,
אבל לא היתה ברירה החוף היה עמוס וגם אני ודובי חיפשנו מקום איזה רבע שעה, ובסוף מצאנו כמה מטרים מהים, ושם גם הוא מצא.
דובי זז ימינה כמעה כדי שיהיה פחות צפוף ואני גם כן.
הסתכלתי עליו, בחור בשנות החמישים המוקדמות, רזה, כובע לראשו, קרחת מתחת.
הוא לא היה לבד, היו עוד זוג צעירים איתו,
הבחורה שאלה אם הוא שם קרם הגנה, הביעה דאגה מתבקשת מקרני השמש,
אך שחזרה על זה שוב ושוב,
העפתי עוד מבט והבנתי, הוא חולה,
חולה במחלה הנוראית הזאת.
שיתפתי את דובי בהבחנה, דובי ביקש להתרכז בבחורות ובים שמולנו, הרי אנחנו בחופש,
צודק.
תהיתי לעצמי למה אני מרגיש לא בנוח, הרי אני לא מצפה שאנשים חולים לא יצאו מהבית.
אולי זו הרגשה טבעית של כל אדם אשר רוצה להיות בחופש, לשכוח, להנות,
ולא להיזכר בדברים כמו מחלות או מוות,
זה יכול לחכות לשבוע הבא,
או לעוד עשר שנים,
אבל אם כבר התיישב לידי, בכיף שיהנה.
הבחורה הוציאה מצלמה והחלה לצלם אותו,
ועוד תמונה לבד,
ועוד תמונה עם החבר,
חבר שלה צילם גם את שניהם,
וזה נראה כל כך עצוב.
גם אני מצלם את המשפחה, חברים, ודואג לשמור את התמונות במחשב ובאלבום.
באמת לא יודע איך הייתי מתנהג אם מישהו יקר לי היה חולה,
אך הסיטואצייה המחישה את הסוף שכל כך קרוב, שהחיים זמניים הם,
והתמונה - נצחית היא.
בדמיוני ראיתי את התמונה מפותחת, ממוסגרת, בגודל גדול מהרגיל , תלויה על הקיר,
או מונחת על המזנון ליד הטלויזיה.
שאלתי את דובי אתה יודע למה מצלמים אותו?
קרצייה שכמוני, דובי הבין, או שלא.
החלטנו לזוז, יש איזה מסיבת בריכה באיזה מלון, נראה מה קורה שם.
הזמנו חשבון, למלצר לקח כמה דקות,
תוך כדי המתנה אני רואה אותו שולף ספרון קטן של תהילים, ומתחיל לקרוא.
למה אנשים לא יכולים לקרוא תהילים ככה סתם?
להגיד תודה לבורא עולם, או למי שזה לא יהיה,
על השפע שקיבלו, על בריאות, משפחה, פרנסה?
למה צריך האדם לקבל מכות כדי להבין שמה שיש לו ביד הוא אינסופי?
להעריך את המקריות המכוונת, הנקראת חיים.
רק שאין לך, אתה מבין את המשמעות של יש, רק אדם רעב, מבין את המשמעות של פרוסת לחם.
ורק אדם חולה מבין מה זה להיות בריא.
תמיד טענתי שאני לא רוצה קמעות למזל ונגד עין הרע,
מכיוון שאם כן אשתמש באותן הקמעות, יבוא אותו עין הרע,
יסתכל, יתבונן, וישאל את עצמו ממה הוא מפחד? מה יש לו להסתיר?
אם הוא כל כך מתאמץ שאני לא אבוא בטח יש סיבה, ואז דווקא יבוא.
ככה גם עם מלאך המוות,
הוא רואה שמצלמים בן אדם חולה, שלאחר מכן קורא כמה פרקי תהילים,
בטוחחח הוא יבוא. לדעתי הוא כבר כאן.
מחכה בשקט מופתי מתחת לשמשיה הסמוכה.
אם אהיה חולה,
אני לא רוצה שיצלמו אותי,
ותהילים אני לא אקרא,
אני אשתדל לעשות זאת שאני בריא.
