מילים מילים מילים
מתפרקות להברות , אותיות,
סימנים מפוזרים חסרי משמעות.
מזמזמות בראשי
מאיימות
מסרסות.
מילים מפורקות לסימני דרך
מפשקות במוחי מפרידות תאים ,
מפלחות בליבי סיכות סיכות.
משפטים שלמים יצאו למלחמה,
לקרב נוסף שלא נגמר שסופו ידוע מראש.
כמו חיה פצועה שנלחמת על חייה,
לביאה שמגוננת על גוריה,
כך אני נלחם לא מוותר,
בשלל הסימנים שנהפכו לסתורים
ממאנים לעמוד בסדר הנכון.
מסתכל להן בעיניים , בואו בני זונות ,
סימנים ארורים מזדיינים , בואו! אני כאן !
שומע אותה בראשי מזמזמת מארגנת לקרב,
מנהיגת האותיות הארורות,
קוראת לחברותיה להסתדר בשלשות,
להתכונן לתקיפה.
בראש השורות היא יצאה,
נעמדה לה בגאון ,
האות "ז"
לא מתביישת במרד
מתמתחת עוד זוקפת ראש,
מחזיקה בידה כלי זין אימתני
חרב שיוצאת מנדן עשוי גומי לא מתכלה,
לראשה קסדה נוצצת מאיימת לרצץ גולגולותי
לחדור למח הטיפש.
להסתער !
והנה הם באים סימנים ארורים
כמו בסרט של היצקוק ידוע מראש
כליאת אותיות האהבה רומזים בתחילת הסרט על המתקפה הארורה,
המיועדת לבוא.
תוקפים נוגסים ,
אות אחר אות ,
סימן אחר סימן
בעירבוביה מוחלטת,
אבל בסדר מופתי.
עוקצות מזמזמות את מה שלימדה המנהיגה ,
בזזזזז בזזזזזזז זזזזזז זזזין זזזין
שבילים אדומים מדם בוהק מנצנצים בשמש ,
מסמנים את שביל הבריחה שלי,
משאיר אחריי חללים של אותיות כנועות
דמן שפוך בעירבוביה עם דמי שלי.
הפסדתי במערכה , ניצחתי בקרב.
גם רומיאו ויוליה ניצחו בקרב דומה,
אהבתם היא אינסופית נצחית היא לעולמי עד,
נחלת כולם ,
מקיצים משינת העפר ואפר,
לחיי עולם ,
לחרפה,
לדראון עולם,
אהבה של כולם אבל אף פעם לא שלהם.
אוסף את השברים ,
חובש פצעים ושריטות,
מסתכל על גלדי העבר מכסה סדקים עלומים ,
שועל קרבות ותיק אני גורלי ידוע ונכתב מראש,
אוסף שברים ונעמד בגאון ,
מכיר את המלחמה הארורה,
קורא לשלום עולמי ,
אך קולי נסחף עם הרוח, עד לקרב הבא.
מחפש את המנהיגה הארורה,
הנה את, ז שכמותך, חצופה.
מתבססת בדמה הלבן כמו דגל לבן שקורא לכניעה,
מרים עוטף את החרב שבורה מכניס לנדן בזהירות למנוחה זמנית.
בואי יפה שלי , בואי הביתה , בואי אליי, בלי מלחמות , בלי תנאים , בלי התניות ומרידות , בואי אליי
תפתחי את מעיין החיים השופע המבקש נודד צמא שירווה את צמאונו,
תפתחי יפה שלי ,
ונצא לרקוד בשדות פורחים משכרים
עם ריח הצוף המתקתק שמציף את אפנו.