מכתבים לפפון

(דברים שאני צריך להזכיר לעצמי)

אם אנחנו  מדברים בשפת האין שלא נתפלא אם בחיים שלנו יש , אין.

כי אם זאת השפה שלנו, היקום תמיד יתאים את מה שהוא נותן לנו לגודל של השפה שלנו לגודל של התודעה שלנו.

אם רואים מה אין אף פעם לא נראה מה יש.

צריך להתחיל לראות את הטוב שיש בסביבה שלנו ,

את הטוב של אבא שלנו,

את הטוב של אמא שלנו ,

את הטוב של הילדות שלנו,

לראות את הטוב שבנו.

ולא , לא תמיד זה קל.

יכול להיות שהיו מלא דברים לא טובים . תמיד יש דברים לא טובים. הגיוני.

אבל גם היו מלא דברים טובים, אבל אם אנחנו רואים רק את הלא טוב,

בלי לראות את הטוב לפחות באותה מידה, זה אומר שהראיה שלנו לא בסדר.

כי בסופו של דבר אנחנו לא חווים את החיים כמו שהם, אנחנו חווים את החיים כמו שאנחנו.

     אנחנו לא חווים את החיים כמו שהם אנחנו חווים את החיים כמו שאנחנו !

כי אם אנחנו רואים חוסר ואנחנו רואים אין וזאת התודעה שלנו, זאת השפה שלנו, זה מה שנקבל ,

נקבל חוסר ונקבל אין, וזה מה שיהיה בחיים שלנו.

אם אנחנו מדברים בשפת האין, רואים חוסר ולא מעריכים את עצמנו

ולא רואים את הכישרונות וההצלחות ואת הדברים היפים ומתרכזים רק במה שלא מספיק,

ומגיע מישהו שרוצה לאהוב אותנו,  ונותן לנו אהבה ,

אהבה גדולה יותר מאהבה שאנחנו נותנים לעצמנו,

ומראה לנו בעצמנו, טוב גדול יותר מהטוב שאנחנו מאמינים שקיים בנו,

מה שיקרה שנחשוב שהאדם הזה שקרן שמנסה לנצל אותנו

נתחבא מאחורי חומות כדי להיזהר מהאדם הזה.

כי אם אנחנו רגילים להרביץ לעצמנו ופתאום בא מישהו ואוהב אותנו, זה נראה לא הגיוני ,

כי המח שלנו תמיד מחפש הלימה, תמיד מחפש התאמה,

בין מה שאנחנו מאמינים לבין מה שקיים באמת ,

ואם אין התאמה אנחנו נעשה התאמה.

כי אם אדם אוהב אותנו ואנחנו לא מאמינים שמגיע לנו אהבה,

אנחנו נהרוס את זה ונוריד את זה לרמה שאנחנו מאמינים שמגיע לנו לקבל.

הדרך להכיל אהבה היא קודם כל לתת אותה לעצמנו,

הדרך לשמור על אהבה בחיים שלנו היא לדעת לתת אותה לעצמנו, שום דבר אחר לא יעבוד.

אנחנו לא יכולים לתת את מה שאין לנו,

אמא שאין לה אהבה לעצמה לא יכולה לתת אהבה לילדים שלה,

היא יכולה לתת להם טיפול הוגן ,

אבל היא לא יכולה לגרום לילדים האלה לאהוב את עצמם,

שיהיה להם חוסן פנימי, מערכת חיסונית רגשית פנימית חזקה,

שאם יעברו טלטלות בחיים או יפגעו או יחוו מפלה יוכלו לחזור למסלול חזקים ולהמשיך קדימה.

אם הורה לא אוהב את עצמו איך הילדים יאהבו את עצמם? מה הם לומדים?  

זה יוצר ילדים תלותיים, כי מי שלא אוהב את עצמו תלוי במישהו אחר שיבוא וייתן לי את מה שחסר,

וזה אף פעם לא ממלא, זה גלגל.

צריך ללמוד לדבר את שפת הערך עצמי , ללמוד אהבה עצמית.

הדרך הכי טובה להתחיל אהבה עצמית זה בהודיה לסביבה ולעצמנו.

גם בתפילת בוקר אומרים כל יום מודה אני, תודה על הלחם, פרי העץ, וכל דבר אחר.

 מבחינה רוחנית הודיה ואמירת תודה זה הכלי הכי חזק

שמאשר שקיבלנו שיש לנו שזה שלנו.

הרי מתי אנחנו מודים? לאחר שקיבלנו משהו , שזה שלנו.

אנחנו מודים שקיבלנו שירות, מתנה מחמאה או אפילו בכביש שקיבלנו זכות לעבור,

תודה זה האישור הפנימי מהיקום, שקיבלנו, שזה שלנו.

המסקנה שלי זה להתרגל להודות יותר, לא רק לסביבה,

להודות לעצמנו.  על דברים שאנחנו עושים לעצמנו.

מה שיגדיל את הערכה ואהבה לעצמנו, ויגדיל את ההכלה שלנו,

ואז נוכל לתת ולקבל עוד ועוד

להניע את כדור השלג שמתערם לו באהבה ענקית עם כל גלגול של תודה לי. 

אז,   תודה לי, 

שכתבתי עבורי.