|
|
|
צורה.
צורה היא הכל לעיני ההדיוט (או מראית הכל?)
חיוך - מתעתע?
נימוס - האם הוא רך לבב?
נועם הליכות - האם יש שם אופי?
דרך ארץ - היכן הקשיחות?
ניסוח ושפה נואתים - האם הוא גאוותן? או שמה מנותק מהמציאות (מי משתמש במילים האלו בכלל?)
ואני,
אני כאן.
עם כל אלו והרבה יותר...
בחינה היא אהבה.
אני בוחן אותך
ואותי יותר.
ענישה היא תיקון ע"י הפעלת לחץ
אם הלחץ מתועל בדרך הנכונה
וה impact מגיע אל הדרוש תיקון
הענישה היא אהבה.
מזבח האגו אינו קיים
זהו המפלט האילוזורי המתוק של העצלים.
בבואך אלי הסירי ידייך מקרנות המזבח הזה
יש להן שימושים טובים מאלה.
יופיה הפשוט של האמת טמון בשקיפותה לכסילים.
אם לא הבנת - כנראה שלא נאמר כלום...
אליך לפחות...
יש דלתות שגם אם יש בהן חרך קל, עדיף להותיר סגורות עד שידלק האור מבפנים...
כתבתי די
ואולי אף יותר מדי.
עלי לחזור כעת
אל המחשכים,
היכן שתמיד הייתי ותמיד אהיה...
אדם / אשה
קיבלת את המתנה הגדולה מכולם:
חופש בחירה, שיקול דעת, היכולת לבחור בעצמך את הקריטריון העליון לפיו תתקיים.
ואת הקללה הגדולה מכולם:
עצלות.
רפיסות השכל, השקיעה בכל נתיב בו המאמץ מינימלי.
היכולת להתפשר גם כשאין צורך.
פעם אחר פעם אתה מאכזב אותי.
פעם אחר פעם אני צופה בך, מקווה, משתוקק...
אולי הפעם...
פעם אחר פעם,
בשם אין ספור סיבות
(הומור, עונג, נוחות, סיפוק, עייפות, הסתפקות במועט, מדרג העדפות ועוד ועוד..)
מדעת ולרוב - שלא מדעת...
פעם אחר פעם אתה נופל.
פעם אחר פעם נוחת עליך שוטי באלפי צורותיו.
פעם אחר פעם אני נאבק, משלם במקומך את מחיר חוסר השקט
וכועס, מחנך, מתקן, מרים, מסדר, מעניש.
ואתה, עם קסם האנושיות הבלתי נדלה.
בחיוך כסילים מאוס
אך מפתה...
פעם אחר פעם...
ושוב....
ושוב.....
ושוב......
פותח את ארון הבגדים
המדף ריק
כאילו היה ריק מאז ומתמיד
שממה
בדידות
ובצד
מונח לו ג'ינס ישן שאהבתי
קרוע, כנראה לגזרים
הרוכסן יצא מסנכרון
אוף
הימים האלו של יום רודף יום עבודה-שינה וחוזר
עשו שמות בארון הבגדים שלי
אולי לא רק בו
אבל כמעט...
ראבאק...
כמעט...
הראש פנוי
גם הידיים
גם רצועות העור
נחות בתיק שלהן,
ליד החבל, השוט הקטן, כיסויי העיניים
אין J-BDSM-Date
כל התנהלות מול מישהי פה
מתישה ומעייפת
כי איך אפשר לתקשר בטקסט
ואיך אפשר להעביר מסר
מול מסך שחור
אחרי שעות על שעות שאחריהן תמונה
שאחריה הבנה שמשיכה לא תהיה פה
אז למה כל ההתכתבות
ואני מבין
כל אחת פה מוצפת באין סוף הודעות
מנומסות
זימתיות
נחמדות
קשוחות
למי היא כבר תאמין?
ומה - תשלח תמונה לכל "דום" ששולח הודעה ומסתתר מאחורי כינוי מגניב?
אני חוזר ליין
לאוכל
למוסיקה
לספרים
זה לא אותו דבר
אבל הם שם
נעימים לי תמיד
לא דורשים ממני שעות של טקסט בשביל לתת את עצמם
ולכן הם גם מקבלים אותי
מתמסר אליהם דרך הקבלה שלי את התמסרותם המוחלטת אלי
אנשים זה לא יין ואוכל
עם אנשים יש פוליטיקה ופחדים
אני מעדיף יין
עברתי
שכחתי
גדלתי
מצאתי
איבדתי
מתפתח
מתקדם
אני קרוב לשם
ועדיין
מתגעגע
את הזונה האולטימטיבית, יודעת, מרגישה, נענית, כמו מים..
מישירה מבט אל תוך עומקה של תשוקה,
זקופה ומזמינה אל מול החבוי והאפל שביצרים,
כשארוס אינו יכול עוד לדחוף, את לא מפסיקה למשוך ולשאוב,
כשהעולם קורס לתוך עצמו, את מחייכת, מסופקת..
כשהזרם הבלתי פוסק של החיים רגוע – את שלווה.. סופגת.. משרה..
את ליידי - זקופה, גאה, בתוך העולם, אך לא ממנו..
את שם,
תמיד,
גם כשאת לא..
ואת לא..
את לא פה..
את לא..
