כשאני מרגישה ממש חרא, כמו גוש שומן מהלך, אני מתקשרת אליו.
הוא אומר: את כזאת עלובה שאת מתקשרת, פרה. והוא צוחק.
את כבר נוגעת בעצמך? אני מייבבת. אני לא מדברת, אף פעם. אני כל כך מגורה ומלאת שנאה. משותקת מתיעוב.
טוב שמישהו נוגע בך, אה? כי אין אף אחד אחר שמוכן. (המוח שלי מתחיל להתווכח, אבל אני משתיקה אותו: סתום מוח! בשביל זה התקשרנו!)
הוא ממשיך, המשפילן. יש לו קול יפה, מתנגן, חסר דאגות. תתפשטי. הוא אומר. ואני מתפשטת. תשימי פטמה בפה. ואני שמה. את מצליחה להרים בכלל את הציצי שלך או שאני צריך לשלוח שופל?
תנשכי אותה. חזק. את מרגישה דם?
אני נאנקת, הדגדגן שלי פועם. איך זה להיות כל כך עלובה? הוא תוהה בקול פילוסופי, מדוד. איך זה מרגיש? להתקשר לגבר שישפיל אותך על הדבר שאת הכי שונאת בעצמך? שיהפוך אותך לסמרטוט רצפה, שטיח שומן. את על הרצפה? תהיי על הרצפה. על הבטן. אני נשכבת על הרצפה, על הבטן, הוא על רמקול, אני עוד שנייה גומרת. זה בטח חתכ'ת דבר עצוב לראות, מזל שאני לא שם. גוש שומן שמנסה לגעת בעצמה, את מצליחה לפלס דרך שם לדגדגן?
ועם השאלה הזאת אני גומרת. חזק. מתפוצצת לחתיכות ומנתקת.
