אבל לפעמים אני צריכה משהו אחר. אולי אפילו עדנה.
אז אני מגיעה אליו.
הוא פותח את הדלת בחיוך, העיניים שלו מנצנצות. הו, הוא שמח שבאתי. תמיד אני סופרת את הפגמים שלו לפני שאני נכנסת. אלוהים, הוא כל כך זקן. הפנים שלו נראות כמו כפפת בייסבול ישנה. העיינים שלו מרושתות דם. אין בו שום דבר יפה. שום דבר.
אפילו הזין שלו עצוב ועלוב. אני נרטבת.
אנחנו יושבים בסלון בשקט, מעשנים. הוא מסתכל עליי, על כל שאיפה. הוא מסתכל על הציצי שלי בכזה רעב. ״אולי תורידי חולצה?״
אני מניחה את הסיגריה במאפרה ומורידה חולצה ואז, כלאחר יד, גם את החזייה שלי.
״איזה דבר זה!״ הוא אומר, הוא צוחק.
״אני יכול לגעת?״ הידיים שלו קטנות וחמדניות, הוא בכל מקום, כמו תמנון. הוא חתכ׳ת קוף זקן ומכוער אבל אין לו טיפה של היסוס. אלה ידיים של גבר בטוח בעצמו. אני מתגרה. סוף סוף אני מכבה את הסיגריה ויורדת על הברכיים. זה אף פעם לא יותר מזה וזה אף פעם לא לוקח הרבה זמן. הזין שלו קטן ואני מכניסה את כולו לפה. כשאני מרגישה שהוא קרוב אני מוציאה אותו, נותנת לו לגמור לי על השדיים. אני קמה ומתלבשת.
עכשיו חורף והוא מכין לי תה. עכשיו אפשר לדבר קצת, בשקט. הוא אומר לי, בקול חנוק: ״תודה רבה.״ אני מעריכה את זה, את הנימוס שלו, את התה, את אסירות התודה. זה ממלא אותי באור.
