אני מחליטה לצאת וללכת לשתות איפשהו.
כל כך בודד לי. בכנות. אני מרגישה כמו משהו שמשתקף בתוך מראות ועוד מראות ועוד מראות. אני מרגישה, שאם מישהו לא יגע בי בקרוב, אני אעלם. אני לא מרגישה את הגבולות שלי ככה, אולי אני בעצם כבר אין? זאת חרדת מוות, אבל אני עוד לא יודעת לקרוא לה ככה.
העיר מלאת חיים, זה כמו סכינים מתחת לעור. אני נכנסת לאנשהו. עברתי לפה לפני שבוע ואני לא באמת מכירה שום דבר, או אף אחד. קר. נורא קר בעיר המזדיינת הזאת.
אני רוצה להזדיין. עדיף קשה. עדיף באלימות. נמאס לי לרדת על הברכיים ולמצוץ. אם היה לי אומץ הייתי כותבת על המצח: זין.
אם היה לי אומץ הייתי עומדת בפינה של הפאב, עם הציצים בחוץ ושלט על הצוואר: למכירה.
אבל אין לי אומץ וכל הפנטזיות האלה רק משגעות אותי, אני מתיישבת על הבר ומתחילה לשתות ברצינות.
אחר כך מגיע איזה מישהו, הוא מדבר אליי. אני מסתכלת עליו, בעיניים עגולות. יש יותר מדי רעש ואני לא שומעת כלום. אני לא שומעת, אני אומרת, בשקט. הוא שוב מדבר איתי. אולי הראש שלי מתחת למים? אולי הפסקתי לשמוע? אני מנערת את הראש והוא צוחק. הוא מתקרב ולוחש: את יפה מאוד.
אדיוט! למה להרוס? אני עוצמת עיניים ושמה את הראש על הבר. אבל הוא לא מוותר, הוא מתקרב. אני רק רוצה להזדיין, אני אומרת. את מאוד שיכורה, הוא אומר. אני רוצה להיות כלום, אני אומרת. הוא מלטף לי את השיער, זה מייאש.
אני חוזרת הביתה ומתקשרת למשפילן. אולי תבוא הפעם? אין סיכוי שאני נוגע בך, הוא אומר.
