יום אחד המשפילן מודיע לי שהוא רוצה להכיר לי משהו.
הוא שולח לי הודעה: יש לי חבר שאמר שהוא מסכים לזיין אותך. אחר כך הוא שולח את הכתובת של החבר והטלפון שלו.
אלוהים, אני מתפללת, שיהיה מניאק כמו המשפילן. שיזיין אותי בלב קר.
אני רוצה להופיע בדלת, כמו זונה טובה, אבל אני לא מוצאת את הדירה שלו ומתבחבשת בין הכניסות ובסוף אני מתקשרת. ר' באמת אמר לי שאת קצת מטומטמת, אמר החבר. הוא מסביר לי איך להגיע, זה ממש מול הפרצוף שלי ואני מתנצלת שוב ושוב.
הדירה שלו גדולה ויפה. זאת לא הדירה של הקוף. גם הוא לא הקוף. לא, הוא יפה מדי. הוא יושב על הספה והוא יפה מדי. את יכולה להתפשט, הוא אומר, ואז אני אחליט אם לזיין אותך. עוד לא סגרתי את הדלת, אני בועטת בה והיא נטרקת. הוא שותה מים. אני צריכה פיפי, אני אומרת. בסדר גמור, הוא אומר. תתפשטי ותלכי לעשות פיפי. הוא נועז! בלב שלי אני מודה לאלוהים, לישו, למוחמד ובעיקר למשפילן. אני מתפשטת.
את מזעזעת, הוא אומר לי. אלוהים, תסתכלי על עצמך.
ר' אמר שתזיין אותי בכל מקרה.
איך יעמוד לי? הוא שואל. קשה לי להסתכל עלייך.
גם אני מרגישה נועזת: כל חור בלילה שחור, אני אומרת, אני צוחקת ומפסיקה כשאני רואה את המבט הקשה שלו. אני אפנק אותך, אני אומרת בשקט, אני אעשה כל מה שתרצה. אני אשתוק. בסדר. הוא אומר. תלכי לשירותים ותכבי את האור. אין מצב שאת נכנסת לי למיטה.
אחר כך המשפילן שולח לי הודעה: הוא אמר שאת דוחה אבל זונה מצוינת. יש לי עוד חבר שמוכן לזיין אותך. הוא שולח לי את הכתובת ואת הטלפון. ואחר כך עוד הודעה, קצרה: אולי בכל זאת את שימושית למשהו.
אני עדיין מאוננת על ההודעה הזאת.
