אני חושבת לנסוע הביתה, אבל זה לא מתאים להם. אין מקום השבת ממי, אולי עדיף שתישארי שם, ממי.
אז אני נפגשת עם חברה מהעבודה. היא חברה שלי, אבל היא לא כל כך מחבבת אותי. אני לא מסתדרת לה, אני – המבולגנת, המפוזרת, הבוהה. היא מסתכלת עליי בעיני הציפור שלה ואומרת לי: את כזאת מצחיקה, את לא רואה שבחולצה הזאת יש כתמים? או, את לא רוצה לעשות כושר? את כזאת מצחיקה! אני בלי אימון כל בוקר רוצה למות. אני מחייכת כשהיא מדברת והיא צוחקת ואומרת: את כזאת מוזרה!
בכל מקרה, אנחנו יוצאות לשתות. אני משתדלת להתלבש יפה אפילו, בלי חורים, בלי כתמים. אני מסתרקת. אנחנו מתיישבות בשולחן אמצעי והיא רוכנת אליי, "אז מה חדש?" ובכן, אני חושבת. אני מזדיינת עם אנשים שאיזה בחור אחד, שחושב שאני מאוד דוחה ושאכפת לו ממני במידה נמוכה עד בינונית, מסדר לי. ועכשיו ממש הוא התחיל לקחת עליי כסף וזה מבלבל אותי, כי אני זונה פילנטרופית, לא זונה זונה. "כלום," אני אומרת. "באמת שכלום."
אנחנו מזמינות בקבוק יין ומדברות על העבודה. היא מדברת ואני מחייכת, אני מחייכת והיא מדברת. פתאום באים שני בחורים, מסתבר שהיא אמרה לי שהם באים. איכשהו, זה עבר לי מעל הראש.
אחד מהם, הוא חמוד ממש והוא מתיישב לידי. הוא חמוד ממש! והוא מתיישב לידי! השני מעסיק את החברה שלי. אני מסתכלת על הבחור החמוד. האם אני יכולה לעשות בחור חמוד? הוא ממש חמוד. יש לו עיניים חומות צוחקות, עם רשת של קמטי צחוק. אני יכולה לעשות בחור חמוד? הבטן שלי צוללת למטה, אבל לא בצורה טובה. וחוץ מזה, מה אני אעשה עם ר' והחבורה שלו? המחשבה לאבד את ר' מרגישה כמו להיפלט לחלל. ריק שחור, בלי נקודת אחיזה, בלי אוויר. אני אחנק. אני אמות.
