התקשרתי אליו. הוא לא ענה. אחר כך שלחתי הודעה: אני לא רוצה לקחת הפסקה. הוא לא ענה.
אחר כך, מבוהלת, עוד אחת: בבקשה, אני לא רוצה לקחת הפסקה. הוא לא ענה. הרגשתי שאני נופלת לתוך התהום, והתקשרתי. אחר כך שוב.
הוא חזר אלי בשלוש בלילה, מעיר אותי משינה: את חתכ׳ת דבר תלותי. הוא אמר את זה בבוז, בקור. מסביבו היה רעש.
אני לא רוצה לקחת הפסקה. אמרתי, ערה לגמרי, דרוכה. הבנתי את זה, הוא ענה ביובש. את יכולה ללכת לקוף מחר. אני לא רוצה ללכת לקוף, לחשתי. אני לא שומע אותך, הוא אמר בחוסר סבלנות, יש פה רעש.
חכי רגע. הוא כנראה יצא, דמיינתי אותו עומד בחוץ, בלילה, בשבילי. אני לא רוצה ללכת לקוף, אמרתי שוב. אין לזה שום קשר למה שאת רוצה. הוא לקח נשימה ואמר את שמי. זה יגמר אם לא תעשי בדיוק מה שאני אומר. שתקתי. את רוצה שזה יגמר? אפילו הפסקה את לא יכולה לקחת. אני לא אומרת לו את מה שברור. אני לא יכולה שזה יגמר, עוד לא. אבל הקוף... אני חושבת על הגוף שלו, על הזין שלו, על האלימות החדשה שלו. על הידיים הקטנות והאכזריות שלו.
אני אלך. אמרתי. כמו תמיד בשיחות איתו הכוס שלי פעם בזמן שהחזה שלי התמלא באפילה וקור.
כמה הוא שילם עליי?
יותר מדי. הוא ניתק.
