יום אחרי האישה אני אומרת לר': אני רוצה הפסקה. והפעם אני עומדת בזה כמעט שבוע. אני לא רוצה לנסוע הביתה כי אני פוחדת שאמא שלי תסתכל עלי ותראה הכול. יותר מכל דבר אחר, אני מתה מבושה. אז אני נשארת בדירה ונלחמת בעצמי, נלחמת נלחמת נלחמת. לא להתקשר, לא לשלוח הודעה, לא להריח את הספה שעליה הוא זיין אותה. אבל בלי מעגל הלקוחות המתרחב שלי, אני מגלה, אין לי יותר מדי הסחות דעת.
לילה אחד אני יוצאת לפאב, משתכרת ושוכבת עם מישהו. זה כל כך סתם שבבוקר אני לא מבינה למה יש לי ריח של זרע על הציצי. לוקח לי זמן להיזכר ואני מזדעזעת. ביני לבין עצמי אני מודה שכבר לא חשבתי שמשהו יכול לזעזע אותי, אבל האמת שהניתוקים האלה מתחילים להפחיד אותי. ביני לבין עצמי אני מודה שאם אני אמשיך ככה, אני אמות. פתאום אני מתמלאת אסירות תודה רכה לר', שפרש עליי חסות. ואז אני מדמיינת את העיניים שלו כמו שהוא הסתכל על האישה ההיא, עולות באש ואני רוצה לתלוש לעצמי את העפעפיים, לצלול לתוך חור שחור.
אני מבינה למה נשים חותכות את עצמן ורגע לפני, רגע לפני שאני עושה לעצמי איזה נזק, אני מתקשרת לר'. חמישה ימים, הוא אומר. שיא עצמי. מה עשית בזמן הזה? אני מספרת לו על הבחור בפאב ועל זה שכמעט חתכתי את עצמי. זה לא טוב, הוא אומר, רך כמו נחש בדשא, אסור לך להזדיין עם גברים שאני לא מכיר. נאריך את החופשה בעוד שבוע, הוא אומר, כדי שתוכלי לחשוב על זה. לא, סליחה ר', סליחה, סליחה, לא בבקשה ר', בבקשה בבקשה. אני מצטערת, בבקשה, אני מצטערת. אני מתחילה לבכות ולהתחנן, להתחנן ולבכות. בצד השני של הקו אני שומעת אותו נושף אוויר מהאף, בחוסר סבלנות. אני משתתקת. אני מדברת: ר'? אתה יודע שאתה הכול בשבילי, נכון? אתה יודע את זה, שאתה העולם שלי? אני יודע, הוא אומר. אני יודע... בסדר. הזדמנות אחרונה. שטות אחת ואני בחוץ, את שומעת? הוא קורא לי בשם שלי, אירוע כל כך נדיר שאני נוזלת לרצפה.
אנחנו מנתקים. בבוקר אני מקבלת ממנו הודעה: צור רוצה לבוא אלייך.
צור??? הוא אמר שהוא לא רוצה לזיין אותי יותר.
הוא לא. הוא רוצה להרביץ לך. הוא אמר שאת תהיי שק אגרוף מעולה, עם כל השומנים. שאת כל כך מטומטמת שאם הוא יבעט בך, את תחייכי ותבקשי עוד. שבטח תנשקי לו את היד אחרי שהוא יעיף לך סטירות.
ר', אני כותבת, אני לא רוצה למות.
הוא לא יהרוג אותך.
איך אתה יודע?
הוא לא. הוא יבוא מחר בערב, נתתי לו מפתח.
למי עוד נתת מפתח?
הוא לא עונה.
