אל תדאג לי כל כך, אני אומרת לבעל שלי.
הוא מרגיש כאילו הוא מסתכל לתוך בור אפל. הוא לא ידע שאני כזאת?
הוא מבקש ממני להחליף את תמונת הציצים התלויים. הוא פוחד שזה מושך אלי בדיוק את סוג הגברים שמחטטים לי בנפש. בדיוק את סוג האנשים שידפקו לי את הצורה. אנחנו מצלמים תמונה חדשה. זה חותך לי ברייטינג! אני אומרת לו. הוא מסתכל עליי כאילו קצת השתגעתי. הוא לא מבין שכל פעם שאני רואה את הציצים האלה, אני מרגישה תחושת שחרור לא נורמלית. לא כי אני מקבלת אותם, אלא כי אני מקבלת את זה שהם סמל לכל הדברים שאני מתעבת בי וכל מה שיצר את סוג הבדס"מ המאוד חשוך שאני נמשכת אליו.
הבעל שלי הוא הבדסמ המואר שלי. כשהוא מזיין אותי, אני אוהבת אותו עד שכל מה שאני רוצה זה להיות החור שלו. כשהוא נוגע בי, גם באכזריות, אני יקרה לו. וזה קשה, ליישב את כל מי שאני ביחד. זה מאבק. אני כותבת את הבלוג הזה מיום שבת ובקושי מצליחה לישון.
הוא לא אמיתי, אבל החוויות שעליהן הוא נשען הן אמיתיות והכל שם מודלק, זב מוגלה, חי.
