אפשר לומר שבשלב הזה כבר הייתה ביני לבין ר׳ הבנה מושלמת.
ידעתי שצור זה עונש. ידעתי שר׳ לא יעניש אותי בעצמו באמצעים כאלה פחותים, אבל הוא לא יימנע מאף אמצעי כדי ללמד אותי לקח שאם צריך לנסח אותו, הוא משהו כזה: הגוף שלך שלי בשביל לסחור בו, לתת אותו, ולא של אף אחד אחד כולל את עצמך.
בסך הכול לקח פשוט. מתתי מפחד. הלכתי לעבודה, חזרתי מהעבודה וישבתי בסלון רועדת כמו ארנבת.
לא העליתי בדעתי ללכת משם. לא חשבתי לרגע שאני יכולה לסגור את הבריח. לא עברה בי המחשבה להתקשר לר׳ ולהגיד לו שיבטל את כל העניין. האם הוא היה מבטל? אני חושבת שכן. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה: שיגמר כבר, שיגמר. אם מישהו היה שואל אותי אם אני חושבת שמגיע לי העונש הזה, לא הייתי יודעת מה לענות.
צור בא בתשע. הוא לא בעט, הוא לא סטר, הוא אפילו לא הספינק. הוא זיין אותי מאחורה מהר וחזק, פוצע.
חשבתי שבאת להרביץ לי, אמרתי לו כשהוא היה בדלת.
ר׳ סתם רצה להפחיד אותך, הוא אמר. הוא בחיים לא היה מאשר את זה.
רק במקלחת נזכרתי שהוא דפק על הדלת, כמו כולם.
