לפני 3 שנים. 28 ביולי 2020 בשעה 10:03
הבלוג הזה יוצא ממני.
הוא לא היה אמור להיות כל כך ארוך, הוא לא היה צריך להיות כל כך קשה, לא ידעתי שהוא בתוכי, חי ככה. אבל הוא בתוכי, חי ככה. הוא מטפס ממני, פותח אותי בכוח.
כשהייתי בהריון השני שלי, דיממתי. יום אחד קמתי בבוקר ודיממתי על רצפת חדר הילדים ואז באמבטיה. כמויות דם עצומות, לא ראיתי דבר כזה. זה היה כאילו וסת של שבוע יצאה ממני בבת אחת. כשיצאתי מהאמבטיה החלקתי קצת, בתוך הדם. הייתי בטוחה שאיבדתי את התינוק, הרגשתי רעש ופאניקה ואובדן וחלל והתעשתות, בשניות. ככה אני מרגישה עכשיו, לרגעים. כאילו משהו מחליק ממני - אני מאבדת משהו. מה?
בכל מקרה, אנחנו לקראת הסוף.
