הקוראת

הדיכאון תופס אותי.

אני קמה בבוקר בלי יותר מדי רצון לחיות. אני מאוד לא רוצה למות, אבל אני מרגישה שהאצבעות שלי, שמחזיקות בקושי בדבר הזה ששומר בתוכו את היכולת שלי להמשיך מיום ליום, מתרופפות. 

שבת. אני נסרחת על הספה כשהמפתח מרשרש במנעול. זה ר׳, אבל אני לא זזה. הוא עומד בדלת ומסתכל עלי מסתכלת עליו. אני לא יודעת מה הוא חושב, אני חושבת: אין לי כוח. כל כך אין לי כוח.

הוא נכנס וסוגר את הדלת. שתית קפה? לא. להכין לך? כן. אכלת? לא. יש לך אוכל בבית? לא. התקלחת? כן. אתמול. אחרי שצור היה פה. הוא לא אומר כלום ואחרי רגע: מה קרה לך? אני לא עונה.

הוא מכין לי קפה ומוצא עוגיות איפשהו ואני מתרוממת כדי לשתות. הוא מתיישב לידי. אני מחכה למתח, להתחממות בקוס, לחשמל. לא. לא היום. 

אנחנו צריכים לדבר, הוא אומר. לנסח חוזה. חוזה. אני אומרת. חוזה. הוא אומר. חוזה, אני אומרת שוב. חוזה בין מי למי? בינינו, הוא עונה. כאילו זה ברור מאליו.

מה השתנה ר'? אני שואלת. מה שהשתנה זה שצריך חוזה, הוא אומר, קצר רוח. הוא מוציא דף ועט. אחד אני ואחד את, חוקים וגבולות.

הוא כותב:

1. אסור לך לשכב עם גברים שאני לא מכיר.

מתחת לזה הוא מסמן שלושה קווים. הוא נותן בי מבט שיכול לצלות, אני כמעט מתפקעת מצחוק. הדיכאון שלי עף דרך החלון ועליזות משונה מפעפעת בתוכי.

עכשיו את. הוא נותן לי עט. אני חושבת רגע:

2. בלי מכות!!!

הוא מסתכל עלי. את בטוחה? 100 אחוז. תורך.

הוא חושב כמה זמן. ואז עוד קצת זמן. אין לך רעיון, אה? אני אומרת. האמת שאת זונה די ממושמעת, הוא מודה. אוקיי, יש לי:

3. זמינות.

עכשיו אני מסתכלת עליו. מתי אי פעם לא הייתי זמינה? הוא מושך כתפיים ונותן לי את העט. אני לא צריכה לחשוב:

4. לא לתת את המפתח שלי לאף אחד. חוץ ממך, אף אחד לא נכנס בלי רשות.

לא נתתי אותו באמת, הוא אומר. אני יודעת, אני אומרת. 

את רוצה לדבר על כסף? הוא שואל. כסף לא מעניין אותי, אני אומרת. את זונה עם המון גאווה, הוא אומר, אבל בלי עוקץ, בלי לעג. הוא לא בא להשפיל היום.

אני לא זונה, אני אומרת לו. אני לא בדיוק יודעת מה אני, אבל אני לא זונה. הוא מסתכל עלי, בעיניים החדשות שלו. בלי רשע, עם סקרנות. סיימנו? אני שואלת. 

סיימנו, הוא אומר.