הקוראת

נח השישי - אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתך. אז אתייחס לכל הטקסטים שלך כאילו הם מתארים משהו שקרה באמת.
אני חושב שמי שנמשך למה שתיארת, לא נמשך לחתכ'ת כוס מתמסר. אולי למתמסר. אבל בעיקר לסיטואציה. אני מכוון באמת לר' אבל גם לאישה שהביא.
האם מה שאת מנסה להגיד זה שלמרות ההסכמה המפורשת - אין באמת הסכמה? כי מישהו ממש רגיש היה יכול להבין שאת לא באמת רוצה את זה או שזה לא באמת נכון לך?
אני מניח שאת צודקת. כן. צריך לפתח הרבה מודעות ולהיות ממש רגיש כדי להבין את זה בין השורות. לא בטוח שכל אחד יכול לעשות את זה, ובטח לא בכל גיל או ניסיון. זו חוויה מאד מבלבלת לשני הצדדים. יחד עם זאת, לא כל מי שנמצאת בסיטואציה כזו היא כזו שלא באמת רוצה להיות שם. לפעמים זה פשוט שלב בחיים או בהתפתחות.
בקשר לאחרים שבאים רק לקחת - אני מניח ששם את צודקת, רק שאני לא בטוח איזה כלים יש להם להבין את הסיטואציה.

לוט - נח, לא נראה לי שצריך להיות 'ממש' רגיש בשביל להבין את זה.
לא צריך ארגז כלים מפואר, אינטליגנציה רגשית בסיסית ממש מספיקה.

בכוח המוח{Aion} - אני לא מסכימה. כי זה לא עניין של רגישות אלא עניין של בלבול: לפעמים גם הטופ מנסה לרצות את הפנטזיות ההרסניות של הבוטום. לפעמים מדובר בצרכים משתלבים כמו מגנט חזק.

נח השישי - לי כן נראה. כן, צריך להיות ממש רגיש ומנוסה.
במיוחד אם הצורך שלה עונה על הצרכים שלך. זה עוד יותר מסובך להאבק בחשקים שלך ולכן זה מאד קשה להיות גם רגיש בסיטואציה ולהבין שלמרות המילים והמעשים הצד השני לא מעוניין בזה.

הקוראת - כשאני הייתי צעירה ושם, רוב הגברים שהייתי איתם היו מבוגרים ממני בהרבה. אני חושבת שהיה קל יותר להסתכל על הפנטזיה הדוהרת מאשר על המציאות. אמרתי: תעשו לי הכל! קחו מה שאתם צריכים! תשתמשו בלי חשבון! זה מפתה לאללה. אני חושבת שלהגיד לזה לא, זה דורש אצילות נפש לא נורמלית ואולי גם אהבה. אולי זה דורש לאהוב.

נח השישי - כאמור - לא בטוח שכל מי שהייתה במצבך, תחשוב כמוך כעבור כמה שנים.
אולי את חושבת כעת שהייתה דרך אחרת לחפש יחס או אהבה, או לפתור יחסים שלך עם עצמך.
אני לא בטוח שבגיל 23 היית יכולה להקשיב לאותו אחד שבאצילות נפש לא נורמלית ואוקיינוס של אהבה היה מסוגל להוציא אותך מהסיטואציה, בכלל להגיע אליך לנפש או אפילו לעבור בדלת הפיסית -כי מן הסתם היית דוחה אותו על הסף.

הקוראת - כנראה.

בכוח המוח{Aion} - נח אמר את העיקרים שרציתי לשים כאן. אולי לא צריך להתבונן בחוויות האלה שלנו תחת פריזמה של אשמה, אלא תחת פריזמה של חוויות שאנחנו צריכים לעבור דרכן כדי להבין את עצמנו. הרי מראש משכת ונמשכת למי שיכול לתת לך את החוויות האלה, ואחרים בכלל לא ראית בעיניים. את כל המתחשבים, את כל אלה שהיו מכבדים אותך ומכבים את הליבידו שלך.
אני חושבת שמגיע הרגע שבו אנחנו לומדים שצריך שיהיה שם מישהו אוהב ואהוב, שיכול לגעת בפצעים ובחולשות שלנו, להפעיל אותם מחדש, ולעדן או להחלים חלקים שם, עד שנשאר שם כאב מענג, ובסופה של החוויה יש טעם של אינטימיות ואהבה, של התבוננות בך כמישהי מרובדת שהיא עולם ומלואו.

מישלי - הפוסט הזה והבלוג בכלל, מתחברים לתגובות מאד לא אהודות (בלשון המעטה), שהגבתי בבלוג אחר לפני כמה ימים.
אגב, ידעתי שאסקל על תגובתי הלא פוליטי קורקט בעליל, שם. וזה אכן קרה.

כתבתי לאותה אחת לפרטי, והתפתחה התכתבות מאד מעניינת ופתוחה.
ובסופו של דבר, היא די הסכימה עם האבחנות שלי, וגם כתבה את זה במילים אחרות בבלוג שלה.

חזרה לכאן:
על כל פוסט ובלוג ואקט אפשר להתפלסף מכל הכיוונים.
כן בדס"מ לא בדס"מ
כן בהסכמה לא בהסכמה
בהסכמה אך ללא רצון אמיתי
רציתי אבל רציתי שלא ישתפו פעולה עם ההרס העצמי
אבל אז זה מתנשא...
כן בריא לא בריא
מה זה חולה?
מה זה בריא?
מתאים לכלוב, לא מתאים לכלוב

אין סוף...

בשורה התחתונה, אני מאחלת טוב ואושר!

}{

הקוראת - בשורה התחתונה: תודה! 😁

דן לולה דן - 💓

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - לא היחידה. היחידה שקיבלה מילה מיוחדת משלה. לכל השאר יש מילים רגילות כאלה, שיכולות להתייחס למלא דברים שונים - ניצול, תמרון, התעלמות, קשיחות לב, אנוכיות, אטימות... מילים קטנות מידי בשביל הדבר שהן מנסות לתאר. מילים לא מייצגות, שקשה להבין מהן את מהות הטראומה. גם "אונס" מכילה בתוכה הרבה סוגים שונים של פגיעה שלא בהכרח הייתי רוצה שיהיה להן את אותו השם. לא כי האחת גרועה מהשניה, הן כולן כפיה והן כולן חמורות, אלא כי הן שונות זו מזו, כל אחת שוברת רוח בדרך אחרת.
וגם, לא כל סוגי הטראומות בהכרח צריכות "פגיעה", במובן זה שמישהו יבוא ויפגע.

רק מילה אחת יש לנו ולפעמים אנחנו נכנסים לפינה הסמנטית של האם זה אונס, כן אונס, לא אונס, ושוכחים שאם משהו הוא "לא אונס" זה לא אוטומטית אומר שהוא פחות נורא או פחות כואב. ושזה שמשהו חוקי, עוד לא אומר שהוא פחות אכזרי מאחיו הלא חוקי.

ובכל זאת: "אונס", ברמה הסמנטית, הוא אירוע בודד. עם התחלה וסוף. אבל יש דברים שהם "רייפי" בחוויה שלהם שהופכים לכאלה מתוך אוסף אירועים. התעללות רגשית, למשל. התעללות רגשית יכולה לייצר מצב דמוי-אונס, שייצר טראומה מינית, מבלי שניתן יהיה לבודד אירוע ולתחום אותו תחת ההגדרה החוקית הזאת.

אז למה בכל זאת, במקום למצוא מילים אחרות, או פשוט לומר "טראומה", אני משתמשת ב"רייפי" כשם תואר? למה להיצמד למילה הזאת? הו. כי בנוסף למשמעות המשפטית יש לה גם משמעות מילונית, בסיסית יותר: ללא בחירה.
שימי לב, אם תחפרי באטימולוגיה של המילה, היא לא מתייחסת *בהכרח* לכפיה. אלא לכל מצב של "אין ברירה". פתחי ספר ומצאי בו את המשפט "פלוני היה אנוס לעשות כך וכך" ולא תמיד הוא אנוס על ידי אדם אחר. לפעמים על ידי רשות ממשלתית, לפעמים על ידי נסיבות, מצב כלכלי, מזג האוויר, דפוס התנהגות שלו עצמו.
וכך, אפשר לחוות טראומה מינית כזאת, עם המאפיינים האלה, גם ללא כפיה יזומה מבחוץ. כמו שתיארת, למשל, באחד הפרקים פה, שהיה איום ונורא והדבר שהכי הימם אותי הוא שהחוויה היא ממש חוויה של אונס, אבל מי שהכי איפשר אותה הוא לא האנס. כלומר, היה אנס, בעצם - אבל היה שם עוד משהו. אני חושבת שתפסת שם בצורה מהממת (הכי מהממת שאפשר. כמו נבוט בראש) את המורכבות הזאת, שבא אדם ועושה מעשה אכזרי וכואב *והוא לא היה מצליח אם לא היו נסיבות מסביב שמאפשרות לו* והוא לא היה מצליח *אם הקורבן שלו מלכתחילה לא הייתה בסטייט אוף מיינד מאד מסויים שבזכותו המזימה שלו הצליחה*, ובכל זאת אנחנו מבינים שהוא, הוא האנס פה. אבל היו לו שותפים. וגם הקורבן הייתה מעין שותפה - היא פתחה לו את הדלת, ליטרלי ופיגורטיבלי. אך האם שותפה מרצון?... היה לה בכלל רצון?...

הסיפור ההוא היה לי מאד קשה אבל הוא גם הזכיר לי חוויה שלי שלא הייתה כה נוראה אך היא הכילה, בדרכה, כזאת פתיחת דלת. אצלי לא היה שום אנס. ולא היה שום כאב. ולא היה שום מתעלל ברקע שהורס לי את כל הסוכנות האישית (היה משהו שהרס אותה - אבל לא אדם ספציפי שהרס אותה על ידי פעולות יזומות שלו). היה בה גבר שעושה את המעשים שבסופו של דבר יצרו את הטראומה - אבל הוא לא שיקר, ולא תקף, ולא ניצל (מילה בעייתית) אלא התפרץ לדלת פתוחה. לא היה לו איך לדעת שהאשה הזאת, שעושה כל מה שהוא רוצה - לא רוצה את זה בעצמה, בקושי נמצאת שם, נותנת לו הסכמה כמו שכלב מאולף מסכים לקפוץ. הוא לא ידע. שותף מרצון ושותף בעל כרחו.
אף פעם לא הצלחתי לכתוב על זה באמת, בכנות. זו הפעם הראשונה, עכשיו. מהטריגר.


לא האשמתי אותו אף פעם. אבל כשעברו כמה שנים והתחלתי להתקרב לגיל שבו הוא היה בזמנו, התחלתי לשאול את עצמי - האם אני במקומו הייתי יכולה ככה? האם באמת הוא לא ראה? האם היה תמים? או שהיתמם? אני בתוך זה, אני לא רואה מהצד, לא יודעת איך אני נראיתי בעיניו. האמנם לא ראה שאני מתאבדת עליו?... הייתי כל כך צעירה. באמת היה קשה לנחש? או אפילו - להסס? לא להיות בטוח שהכל פה סבבה?... מה יותר גרוע עבורי בעצם - להאמין שהוא באמת האמין שאני רוצה אותו או להאמין שהוא הבין שמשהו שם לא בסדר והעדיף לא להתעמק בזה? ואולי בכל פעם שהלכתי הוא בכה ושנא את עצמו והבטיח לעצמו שזו הפעם האחרונה? השד יודע מה הוא חשב, זה לא משנה עכשיו.

אני חושבת עכשיו על איך שאומרים שכשסופר יוצר סיפור עם מלא דמויות, כל הדמויות הן בעצם הוא, כל אחת מהן היא היבט שלו.

וגם על פרק של חוק וסדר SVU שבו הפושע ביצע Suicide by cop והם דיברו על איך שזה דבר אמיתי שקורה וגם התעסקו בטראומה של השוטרת שירתה בו.

אבל אני לא מסיקה מזה מסקנות - לא לא. עסק מורכב, העסק הזה.

את... את. גם כשאת לא את, הכתיבה שלך, זה... אין לי מספיק מילים כדי לתאר את מערבולת הרגשות אליה היא זורקת אותי. והמחשבות. והתובנות.
קראתי את הבלוג הזה וסבלתי מכל רגע ואת הסופרת האהובה עלי. אחרי טרייסי שבליה ומאותה הסיבה.

הקוראת - יולי, איזה כיף שבאת! האמת שחיכיתי לך.

אני כתבתי את הבלוג הזה ולידי גדלה לה בת וכל הזמן אני רק חושבת, איך אני עושה שהבת הזאת לא תגדל, את מה שאת ניסחת כל כך יפה, הדלת הפתוחה. אפילו הפרוצה. כי על מי שמסביב אני לא סומכת, אבל אני, אם הייתי גדלה אחרת, האם עדיין היה אפשר לפרוץ אליי בכזאת קלות?
או שאנחנו מגדלים בנות ככה? אוף, אלה שאלות מפחידות.

תודה רבה רבה ששיתפת.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - יש לי המון מה להגיד על זה ומתקשה לנסח. המון! אחזור. ואף עם מסר מעודד.
בגדול - אהבה היא שריון. אהבה עצמית מונעת כל כך הרבה דברים. היא כמו טפלון, הסחי עובר לידך ולא נדבק.
זה נשמע כמו האשמת קורבן? זה לא. בחיי שזה לא. אבל כל רסיס של אהבה עצמית שאי פעם היה לי, הוא הדבר שהגן עלי. הוא היד הנעלמה שתפסה אותי, כשעמדתי על סף תהום והסתכלתי לתוך התהום בערגה ובתשוקה והושטתי אליה ידיים ומשהו, משהו עמד ביני לבין התרסקות אל הסלעים. לא ידעתי מה זה. רגע. אינסטינקט. לדעת בחוש שעכשיו זה הזמן לפנות ימינה ולא שמאלה. לא ידעתי שזה, זה הדבר שקוראים לו "תחושת ערך עצמי". אך במבט לאחור נראה לי שזה זה.