בערב אני מתפשטת.
זה טקס שלא עשיתי כבר הרבה זמן.
אני תופסת את הבטן של הקיסרי. אין לה תקומה.
אני מרימה את השדיים הענקיים. כמו תמיד, הם קרירים למגע. הפטמות שלי מעולם לא חזרו לצבע המקורי שלהן. הן התכהו בהריון ונשארו כהות.
מעל הקוס, הצלקת.
מאחורה, התחת עם הצלוליטיס עליו.
אני צובטת, אני מרימה, אני מסתובבת, אני עושה לי ר׳ עד שאני שומעת את הקול העצל שלו מפעם, מסביר לי כמה זה נורא וכמה אני דוחה. אני לוקחת אותו למי שאני עכשיו, עם הגוף שלי עכשיו. יש יותר עם מה לעבוד. הוא אומר לי שבעלי נואש ואם הוא היה יכול למצוא משהו אחר, הוא מזמן היה מוצא. הוא מפטיר שזה אפילו לא גוף של אישה, הדבר הזה. הוא אומר לי, בחמלה המזויפת, האדישה שלו, שזה מה שקיבלתי והוא באמת, מצטער בשבילי. כל כך מצטער בשבילי.
אני נשכבת במיטה ונוגעת בי. הקול שלו אצלי צוחק עלי, לזה התגעגעת עלובה אחת?
כן. לזה.
אני גומרת בקול, בצעקות ומתגלגלת לפלאפון. יש לו תמונת פרופיל מתחכמת, איזה גרפיטי בפלורנטין. אנחנו כבר בני 40, אני אומרת למסך. תתבגר.
ואני מאשרת אותו.
