אני חושבת: כמה בטחון עצמי יש לו. הוא יהיר.
אני יכולה לתבוע אותו. אני יכולה להרוג אותו.
התרעומת נבנית אצלי בשלבים: מי הוא חושב שהוא? מי הוא חושב שאני? מה הוא חושב, שאני אותה פצועה שהייתי? מה התוכניות שלו בכלל?
אני כל כך כועסת. ואני לא מבינה בשביל מה הוא הציע לי את החברות הזאת, אם הוא לא פונה אליי.
"מה יש?" בעלי שואל. אני לא עונה, אני מרגישה שיש לי סכין בין השיניים. יש לי שנאה לכל יצור עם זין, עדיף שהוא לא יתקרב אליי. הוא הולך אחורה בידיים מורמות, "סליחה", אני אומרת, "אני לא יודעת מה יש לי. סליחה."
בערב אני יוצאת לזרוק את הזבל. דמדומים. אוויר חם, אבל אוויר. הרחוב הבורגני שלנו ריק, זאת השעה שכל הילדים נאספים הביתה, נכנסים אל המסוע של מקלחת - ארוחת ערב- סיפור - שינה.
זה תופס אותי ליד הפח ואני מתקפלת, התייפחות אחת. הזעם מתלבן לי בבטן: טיפשה אחת, מה חשבת שיהיה?
הפרופיל שלו לא מספר דברים שלא ידעתי. הוא עובד באיזו חברת הייטק אחרת עכשיו. הוא גרוש. הוא משתף דברים... בנאליים. הוא לחלוטין לא מעניין. אין לו תמונות, למזלי. אני חושבת שהייתי צונחת אל מותי אם היו. גם בלי תמונות, הלב שלי דופק ככה שאני מרגישה אותו בכוס.
אני מזדיינת עם בעלי, כאילו אני הולכת מכות. אבל למען האמת, זה הוא שמרביץ לי. הוא מושך לי בשיער ומעגן אותי תחתיו. אני מתרכזת בזין שלו שנכנס ויוצא ממני, אבל זה ר' שמתרוצץ לי במוח. הטון העצל, העיניים. מה הוא רוצה?
אני מאגרפת את הכרית, אני חושקת שיניים, בעלי מועך לי את הפנים, כאילו הוא מרגיש בדיוק מה אני צריכה היום. הכרת התודה מוהלת את הרעל שעף לי בדם.