מה אתה רוצה?
הוא לא עונה. ועד שתפסתי אומץ. הרגלים ישנים, כמו שאומרים באנגלית, מתים קשה.
בנזונה, אני כותבת, מה אתה רוצה?
תראו מי תפסה אומץ. הוא עונה. לקח לך רק 20 שנה.
מה אתה רוצה?
לראות מה שלומך. זה מנומס להתעניין בחברים מהעבר.
אף פעם לא היינו חברים.
זה פחות מנומס לכתוב זונות מהעבר.
אני זורקת את הטלפון על הספה. ומרימה אותו. אני בוהה במסך, אלוהים. אין לי מושג מה לכתוב.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אמרנו זמינות,
הוא אמר בערב כשהוא נכנס.
הוא לא בא לבד, אבל אני לא מזהה את הגבר שאיתו. אף פעם לא ראיתי אותך מזדיינת. אני מתרוממת, באחת. נעמדת.
לא. אני אומרת. לא.
אני לא מתחננת, או בוכה. לא קיים עולם שבו ר' יראה אותי מזדיינת. יישב על הספה ויתבונן בי, בעיניים הקרות שלו, נלקחת.
לא. אני אומרת. הוא מסתכל עליי, בוחן וזורק את זה: אני אתן לך למצוץ לי. זאת הבטחה כל כך מתוקה שאני כמעט נופלת אחורה.
לא. אני אומרת, אבל במאמץ. לשים את הזין שלו בפה שלי... של ר'. אחרי כל הזמן הזה.
אני אלטף לך את הראש, הוא אומר. אני אגיד לך שאת ילדה טובה שלי. אני אשקר לך שאת יפה. מה את אומרת? אני אגמור לך בפה.
זאת ארטילריה כבדה. הוא מתיישב ופותח את הכפתור. בואי, הוא אומר. אני בולעת רוק. הגבר השני זז, אני שומעת אבל לא רואה. רוכסן נפתח. בואי, הוא אומר.
הוא כל כך רך עכשיו, מתוק, הוא מחייך אליי, יש לו חיוך נהדר, עם קמטים מסביב לעיניים.
לא. אני אומרת ובורחת לחדר השינה. אני מחכה עד שאני שומעת את דלת הדירה נטרקת לפני שאני נזרקת על המיטה, עם יד אחת על הפנים והשנייה בין הרגליים.
הפה שלי מלא רוק ואני כבדה מאכזבה.
