אוטוביוגרפיה.

האיבר שנחדר זה הזרוע שלי, החודרת היא אחות, הכלי החדרה זה החיסון שפעת.

בום.

אחיינית שלי בת ה9 העבירה איתי עכשיו חצי שעה, כדי ללמד אותי איך משחקים Among us. שלב הבא? לצעוק מהחלון על ילדים שמפריעים "פושטקים!!!!" עם אשכים שמתדלדלים מהצד של הבוקסר.

That's what I want to ask you to do with me.

You've been through pain, yet so was I.

I know that we can't choose our fate, but we can choose others.

Be careful in knowing that.

So we can choose, choose each other.

Choose each other until the very end.

Because what we feel, we feel, it is impossible to manufacture or imitate love.

Because as we said, it feels like we're 16 again, isn't it?

Oh, to be young and to feel love’s keen sting.

With all the pain, we need to remember one thing.

Things we lose have a way of coming back to us in the end, if not always in the way we expect.

You worry about what will happen in the future,

a day will come that you'll still see that shimmer in my eyes and you'll ask me

"Even after all this time?"

"Always"

I'll answer.

Remember this,

You are protected, in short, by your ability to love!

partons à l'aventure, Celeste

Dédié à toi, Celeste

גם אתם קיבלתם טלכרט עם תמונה של אנה פראנק בבקו"ם?

דיון שהתעורר לו במחוזות אחרים.

כתבתי על בוא הגשם, הגשם שוטף הכל.

לאחר שנה שלא הייתי מאחל אותה לגרועים באוייבי, מתחילים דברים חדשים.

עבודה חדשה, בתחומי, מרתקת, מאתגרת, מתגלמת ותפורה בדיוק בשבילי.

כנראה דירה חדשה (בקרוב, עם העבודה), בעיר אחרת, שאמנם אני מכיר מעט (בואו, מדינה קטנה) אבל חדשה לי וזרה לי.

צמיחה פיננסית עקבית.

ריח של אופטימיות.

מה שכן? הכאב עליה לא עבר, לא עובר וכנראה לא יעבור. הייתי רוצה לחלוק את ההתחלות החדשות האלה איתה. 

מקווה שהיא שומעת, רואה, יודעת, מחייכת. בטח משם למעלה הכל נראה כזה קטן. כמו שלונדון נראת כה קטנה מחלון המטוס.

זוכר איזה פעם שרקדנו בגשם.

מתגעגע.

עם הגעגוע, אין ברירה, יש להמשיך, להתחזק, להתגבר, ולהאמין.. שזה שאני מתחיל מחדש, גורם לה גאווה.

השתחוו בפניי בני תמותה.

Who's in?