לפני שנתיים. יום שישי, 8 בנובמבר 2024 בשעה 13:42
You don't know true pain,
until you crave a conversation with someone who is no longer with us.
אוטוביוגרפיה.
כאן אספר חוויות, פנטזיות, כאב, אהבה, שליטה, דעה, מוסר, חוסר שליטה, סיפורי אמת ופרי דמיוני.
בהצלחה לכולנו.
בהצלחה לכולנו.
לפני שנתיים. יום שלישי, 5 בנובמבר 2024 בשעה 11:21
זהו,
Round 3, done.
לפני שנתיים. יום חמישי, 31 באוקטובר 2024 בשעה 15:45
זהו. הודיעו. עניין של ימים עד שהצו הנוכחי גם נגמר.
סבב #3 מאחורינו. נשאר זיכויים, חזרה לכשירות, עיבוד רגשי ולחזור להיות אזרח.
כמובן, כפי שכבר למדנו לומר אצלנו.. טל"ח.
עוד פעם לנסות לחזור לשיגרה, שהיא כבר היוצאת דופן.
פעם נוספת לנסות לסדר את נושאי החיים הפתוחים.
עצוב לומר, אבל אותה "שיגרה" כבר יותר מסובכת, משגרת המדים.
יאללה, wish me luck במציאת שפיות, ותחזיקו לי אצבעות שסבב #4 יהיה רחוק רחוק רחוק רחוק.
לפני שנתיים. יום שבת, 26 באוקטובר 2024 בשעה 14:37
ריבונו של עולם אם נדבר גלויות
לפעמים אין לי כח בעולמך להיות
אנה מפנך אסתתר?
מה אטען מה אצטדק מה אדבר?
לפני שנתיים. יום שבת, 19 באוקטובר 2024 בשעה 17:25
Sometimes we don't want to heal, because pain is the only connection we have to what we've lost.
לפני שנתיים. יום רביעי, 9 באוקטובר 2024 בשעה 13:26
כשהעיניים אל הרי הלבנון,
כשהחברים בחו"ל,
כשהנפש סדוקה,
עדיין המסע אחר האהבה עצמה קיים.
לא מסע עבור מי שתספק אותה, אלא עבורה עצמה.
לא את לא בשבילי
אני לא בשבילך
אבל כל השבילים מובילים לליבך
זה לא ככה איתי
אבל אני ככה איתך
את מושכת אותי
ואני שוב נופל
את שוברת דברים ואני מקלל
את רעה זה כואב
ואני ככה איתך
כשאת בוכה שם לבד
זה מעדכן לי את הלב
אני שנייה מלבוא לישון לך על הכאב
אבל עשית לי צרות
סיוטים בלילות
כמו שפגעת בי
לא פגעו בי גם אלפי כישלונות
והלבד עמוק
לא זה לא אמיתי
עשית אותי משוגע תוסיפי גם חרדתי
וההורים שלי כואב להם לשמוע אותי
נדפק לאט לאט מאהבה
ולא היה לי ספק שזה בסוף יתפרק
זה היה לא בריא אבל היה מספק
שהיית מחכה סוף היום לחבק
וזה נגמר אכזרי
זה נגמר לא יפה
אני מכין מהרגל פעמים קפה
ואני לא מתעורר מאותו הלילה איתך
כי נפרדנו וחזרנו כבר מלא פעמים
היית באה לי כמו שמש ויוצאת בגשמים
הייתי למטה שעות חייגתי מאה שיחות
מה שכתבת לי לא כתבו לי באלפי מנגינות
והלבד עמוק
לא זה לא אמיתי
עשית אותי משוגע תוסיפי גם חרדתי
וההורים שלי כואב להם לשמוע אותי
נדפק לאט לאט מאהבה
תגידי מה כבר לא ניסיתי כדי לשכוח אותך
התמונות הלכו לים והפרחים אל הפח
אני אהבתי אותך כמו שאיש לא אהב
אני מריח את כל הבגדים שלך עד עכשיו
כי הלבד עמוק
לא זה לא אמיתי
עשית אותי משוגע תוסיפי גם חרדתי
וההורים שלי כואב להם לשמוע אותי
נדפק לאט לאט מאהבה
רוסי שהתדרדר למזרחית... ראיתם מה זה?
לפני שנתיים. יום שני, 7 באוקטובר 2024 בשעה 12:07
חתיכת משמעות להיות על מדים ביום הזה.
לפני שנתיים. יום שבת, 28 בספטמבר 2024 בשעה 18:34
לא מזמן כתבתי שבקרוב אכתוב סָבָּאח אֶל חֵ'יר יא עזה.
אבל צחוק הגורל, לו היו תוכניות אחרות.
קראו לפני שלושה ימים. התייצבתי. האם עוד כמה ימים יצא לי לומר סָבָּאח אֶל חֵ'יר יא לֻּבְּנַאנִ֫יַּה?
פחד וחששות בכל עצם בגוף.
דברים שהצטברו.
חששות, כאב, חרדה, מה לא.
נכון, המון הצלחות שלנו בתקופה האחרונה, אבל החשש מהבוץ הלבנוני בחורף מדירה שינה.
אחד מפלאפלי הדרגות הגבוהות אמר לנו באחד הסבבים הקודמים.. "מותר לפחד"
כל עוד לוקחים את הפחד בשביל להיות זהירים, חכמים וטקטיים יותר.
מאמץ את הנרבן להיות חברי הטוב לתקופה הקרובה.
ואולי, רק אולי, תשרוד נפשי. הגוף יהיה בסדר.
במחלקה שלי כבר רואים עליי. את העייפות, את החוסר כוח להתמודד עם זה שוב.
16 שנה אני בגדוד מילואים הזה. 16 שנה. יותר מהמג"ד.
עדיין כאן, עדיין נותן. מקווה שאוכל למשוך עד הסוף.
יאללה, נקווה שיהיה חומוס טוב בדרום לבנון.
לפני שנתיים. יום שישי, 6 בספטמבר 2024 בשעה 16:40
הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב--כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע; וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם
אני אִיּוֹב.
לפני שנתיים. יום ראשון, 18 באוגוסט 2024 בשעה 16:47
החיפוש אחרי אהבה איכשהו נעלם מחיי כרגע, למרות היותו מרכיב עיקרי בשנה האחרונה. בעיקר בתקופה על המדים. זה מאוד מפתיע אותי, וזה לא ברור. האם הלחימה חיזקה את זה, וה"שיגרה" גרמה לי לפחד ממנה שוב? האם האדרלנין שהיה שוטף את הגוף בכל אזעקה והדף פיצוץ גרם לכמיהה שלי לאהבה נוספת להתחזק, ואילו העדר הפיצוצים, גרם לי לבשל בתוך נפשי וליבי את מה שעברתי בגבולנו הצפוני? או אולי, כל זה בכלל בגללה? האמת? מרגיש שאין לי זמן לחשוב על זה. פשוט, כובש עוד מטרות.
כבר שבוע שבא לי לכתוב פוסט על משהו, אבל לא יוצא לי. כרגע אני בערב רגוע בבית, ורעשי המטוסים שעפים מעל ביתי הפכו גם רפטיטיביים, כמעט כמו רעש לבן. משהו שמוזר לי כשאני לא שומע אותו, שחסר לי. אז בתוך הרעש הלבן, יוצאות מילים.
סבב א' + סבב ב', עד עכשיו צברתי 182 יום. חיכיתי כבר לצו הבא, ידענו שהוא יגיע, והינו הוא מעבר לפינה.
נכון, יש עוד סדר גודל של חודשיים, אבל הפעם לא בצפון. הפעם עזה.
אני מוכן, מאומן, בראש נקי, יודע את המשימה, איך, כמה למה ומי. אפילו המסלול חזרה לכושר שלי עולה מדרגה, אני מתכוון להגיע לשם בprime שלי. יחסית למישהו בן 37.
להגיד שאני לא מפחד? שקר.
להגיד שאני אאפשר לאחרים לפחד עליי? גם לא.
סופרמן.
סופרמן.
סופרמן.
על כל דאגה לשלומי הפיזי, הנפשי, ביום יום, במלחמה, בהכל, זאת תמיד תגובתי. הרי סופרמן אני.
"למה אתה צריך את זה?" אחת שאלה. "אני לא צריך, אבל זה נחוץ"
"לא נמאס לך?" שאלה אחרת "נמאס, אבל אם לא אני, אז מי?"
"כשאתה אומר את זה, סופרמן, אני רק מתפללת עלייך. עלייך ועל כל החיילים" אמרה נוספת, חוץ מאימוג'י לב, אין מה להגיב.
שתיקה ומבט דואגת, מגיע מאחת נוספת. מחייך את החיוך הממזרי, קורץ, "סופרמן" מגיב.
"גאה בך". זה כבר תופס אותי לא מוכן. אבל על מה? לא עשיתי כלום. בואי, מי אני שאני לא אעשה דבר כה בנאלי בעיניי, רק על מנת שילד יוכל לישון בשקט בלילה?
אז כן. לפעמים, אני משכנע את עצמי שאני גאה בעצמי. וואלה? ביצים שלי, שתתפוצץ הצניעות והענווה. יש לי על מה. 182 בינתיים נתתי. 182. פיזית שלם, אבל הנפש קרועה ומרופטת וזועקת וכואבת. אז כן, שיזדיינו כולם. כן, אני טוב יותר ואני ראוי יותר. פאק איט אול. גאה בעצמי.
אבל עדיין, תמיד נזכר ברגע שאחת אמרה לי, שהיא לא יכולה להיות גאה בי.
טוב נו, נחכה חודשיים, ונעלה יומן מסע #XX, סָבָּאח אֶל חֵ'יר יא עזה.