היו לא מעט שהשארתי חלק מליבי אצלן.
לכל אחת ואחת שנגעה בליבי, הענקתי חלק ממנו, שתשמור לה, שיהיה לה למזכרת.
חששתי שלבסוף, אשאר חסר כל, אך ליבי, להבדיל מחפץ דומם, התנהג כגפן שבתקופת הזמירה. רק גידל עוד עין, ועוד ענף, ונהיה סבוך ומסועף. אך נותר בו כה הרבה לתת.
מידי פעם אכתוב על כאלו שניתן להם חלק מליבי.
ואם בטבע עסקינן, אספר על זאת שעינייה הבהירות גרמו לנפשי לפרוח.
היא הייתה הראשונה שהענקתי לה חלק מליבי מזה זמן רב.
אהבתי את חיוכה, ולמרות שבעינייה היה כאב, ולעיתים גם צער, כאשר ראיתי אותה בין הרקפות לא רחוק משדות בית לחם הגלילית, לא רציתי דבר מלבד לצפות בפלא שהיא הייתה.
ההילה שלה, דומה היה שהביאה את האדמה סביבה לרוויה.
ואפילו הרקפות, יפות ככל שהיו, נדמה היה שקדו לה קידה.
היא לימדה אותי רוך, ולהינות מהדברים הקטנים, היופי שבטבע, האושר שאפשר להפיק מרגע פשוט, וכמה יפה יכול להיות פרח, במיוחד, שהיא עצמה, הייתה כפרח.