אוטוביוגרפיה.

לאחר ששצף האמוציות, התחושות, הרגשות שהציפו את הגוף התחילו להירגע, לאחר שהמוח לצד הגוף פועלים באפס הגיון ורציונל, לאחר שתחושת הזעם, השנאה והכעס הפסיקו לחסום את דרכם של החמלה והאהבה, הזיכרון מתחיל לבצבץ אט אט. 

אך האם אותו זיכרון, הוא חבר שלנו? הרי האובדן מרגיש כסערה שמתחוללת בנפש שלנו, רעש של רוח ערה, פלאשים של ברקים, תמונות מסרטים אפוקליפטיים של עצי דקל אימתניים שעוד רגע נשברים מתחת לרוח החזקה והגשם.

אך אז, הסופה נרגעת, פתאום קול ציפורים נשמע ברקע, מבין העננים מבצבצת השמש, ואני רואים תקווה.

עם זאת, מתחתינו, אדמה רטובה, פרחים מרוטים, הרס וטלטלה.

ארשה לעצמי להשוות את זה לסיפור המבול, לאחר שתיבת נוח מצאה את עצמה נחה על הרי אררט, דובר רבות על השמש, על היונה עם ענף הזית. אך לא דובר על החורבן אשר הסערה השאירה סביבה.

אך מה נותר לאדם, פרט ללזכור את מה שהיה לפני הסערה? לפני הכאב? הרי השמש שפצעה מבעד לסערה, לא מעידה על כך שהכל חזר לקדמותו. הדבר לעולם לא יחזור לקדמותו. השמש סה"כ מאפשרת לנו להמשיך. אז מה נותר לנו בעצם? אותו זיכרון. כואב, איך זיכרון.

אמר גי דה מופאסאן פעם,

“Our memory is a more perfect world than the universe: it gives back life to those who no longer exist.”

וכאן היופי. הזיכרון, פועל באינטרוולים של זמן. אנחנו יכולים לזכור את מה שהיה לפני הסערה, לפני האדמה החרוכה, לפני הכאב ולפני האובדן.

ושם יקירתי, שם, באותו זיכרון, אנחנו עדיין רוקדים.