ביומן מסע שלי, אין חוקים.
יכול לכתוב יומיים ברצף, יכול לא לכתוב חודשיים.
לעיתים כותב לכם, לעיתים לעצמי, לעיתים כתבתי למי שכבר לא איתי.
הפעם, אני כותב לך.
אני בספק מאוד מאוד גדול אם תקראי את זה אי פעם. הרי בואי, את לא מ"העולם" הזה שלי, מה לך ולבלוג שלי, מה לך ול"זה". בטח ובטח, לא מאמין שאת נכנסת לפה מאז שחשפתי את זה בפנייך. עזבי, קשה לי להאמין שבכלל חשפתי את זה בפנייך, אחרי שידעת איך נפגעתי מהאחרונה.
עם זאת, זה מה שמעניין בך ובי. אמנם אנחנו מכירים דקה וחצי במונחי חיים. כמה זה היום? חודש וקצת? עם זאת, את חשפת בפניי את מה ששלך, ואני חשפתי את מה ששלי. במקום ניצול, פחד, פרשנות שגויה, אנחנו עושים משהו שהוא כמעט שובר מוסכמות בעולם של היום.. אנחנו מנסים לעזור זה לזו לצמוח.
אז פה אני אומר לך תודה על זה שנכנסת בצורה מאוד ייחודית, מוזרה ושונה לחיי.
אני אומר לך תודה על זה שלמרות שקשה לך לומר את המילה אהבה, רואים אותה בעיניים שלך.
אני אומר לך תודה שאת לא מסתתרת ולא מפחדת.
אני אומר לך תודה שאת מתגעגעת.
אני אומר לך תודה, שאולי, רק אולי, את תגרמי לי להאמין באהבה שוב.
שואל את עצמי האם לשלוח לך את הפוסט הזה. תוהה האם את בכל זאת, שאת לבד עם הפלאפון במיטה לפני השינה, תוהה ונכנסת לראות אם כתבתי משהו. מעניין אם היה ואת אכן עושה זאת, האם תספרי לי שקראת.
זה פרק מספר 25 ביומן מסע שלי.
אולי, רק אולי, התחלתי מסע חדש, איתך, משותף, מיוחד, חם ואוהב. מחכה לכתוב את פרק #1 בשלנו.
