אוטוביוגרפיה.

במסגרת העבודה אני נוסע המון. המון המון. מעיר אחת לאחרת, לקיבוץ ולכפר. 

לפעמים, אני גם עובר ליד העיר שלך.

היום, זה היה אחד מהימים האלה.

כשראיתי את המקום שממנו את צופה בנוף המהמם, חשבתי לעצור להגיד לך שלום, לשאול לשלומך, לספר לך מה שלומי, לדבר אלייך, להיזכר בך, ברגעים שלנו. 

הרי אני לא מבקר הרבה. כאילו, מרגיש לי שאני לא מבקר מספיק. אבל כן, מה אגיד, קשה לדבר אל אותה אבן, אל אותו שיש. 

הרי כל פעם שאני מתקרב אל משכנך הניצחי, ליבי שוקע.

עצרתי ליד, התעכבתי, התלבטתי אם להיכנס.

בחרתי הפעם שלא.

לא כי לא רציתי. רציתי! אני נשבע! אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לזה. כאב לי מידי.

על כן נסעתי, ועכשיו אני מצר על כך שלא ביקרתי.