אוטוביוגרפיה.

היום ה97.

ינואר הוא חודש מוזר לי, על אחת כמה וכמה עכשיו.

הרבה פעמים רצים לי המון דברים בראש, אבל אני יודע ליצור בהם סדר. החודש, השנה הזאת, איני יודע.

97 יום שאני במלחמה. נכון, אמנם אני לא בעזה, אלא בצפון, אבל גם אצלנו לא משעמם. כמות ההקפצות, החשדות לחדירות, היירוטים שהיו לי מעל הראש, על הנפילות שהיו -אולי- טיפה קרובות מידי מעסיקות אותי פחות ממה שציפיתי. מוזר בגיל 36 להרגיש כאילו אני בסדיר, מוזר בגיל 36 להיות ב"מוד מלחמה" ולקחת את זה כשיגרה.

לפני כמה ימים הייתה יומולדת למישהו שמאוד יקרה לליבי, אבל לעולם לא תהיה שלי.

היום יש יומולדת למישהי שהייתי בטוח (אם הייתם שואלים אותי לפני שנה) שתהיה שלי.

ועוד כמה ימים, יש יומולדת לזאת שהייתה שלי, אבל לעולם לא תהיה שלי כבר, כי היא כבר לא בעולמי, או בעולמנו.

אמנם יש עוד אחת, שיום הולדה הוא לא בינואר, אבל כמובן, מעסיקה אותי.

בין אלו, תמיד אני אחשוב מה הן יכולות לומר לי, עכשיו, כשאני שם בצפון. האם יש גאווה? אפטיות? מילים חמות? לא ברור.

הפוסט הזה נכתב בלי מטרה, בלי אג'נדה, סתם תהיות של ינואר.

נכון, אני באפטר, כרגע בסלון הבית, מזמין לי בכלל אוכל תאילנדי, יושב בטריינינג וטאפצ'קי מתחת למזגן. אבל זאת הפסיקה להיות השיגרה שלי. השיגרה שלי זה ציוד, נשק, קסדה, ושינה עם עין אחת פתוחה. 

כל השבוע אני חושב עליה, ועליה, ועליה, וכמובן... עליה. 

רוצה שזה יסתיים, רוצה לחזור לשיגרה האמיתית, רוצה שהנפש תחלים. רוצה דיי.