"אתה מפחד?" כנראה נשאלתי את השאלה הזאת יותר ממספר האצבעות שיש לי בידיים בשבועיים-שלושה האחרונים.
מתחת לגיחוך קל "סופרמן" אני עונה.
ככה כבר שנים אני מתאר את עצמי.
אוי, שקרן נפלא אני.
עוד שבוע אני חוזר למדים, צפונה. בתחילת מרץ, כשחזרתי הביתה לאחר 152 יום, כבר ידעתי שאני אחזור. רק שהפעם זה קרוב, מאוד קרוב החזרה.
לא בטוח שעדיין התרגלתי חזרה לשיגרה האזרחית, ואני כבר נשאב חזרה למדים.
ההבדל? הפעם הגזרה אפילו עוד יותר חמה.
אבל עדיין, לא יודע לומר אם אני מפחד.
כאילו, אני יודע את המשימה, את הציפיות, איך להתמגן, מה עושים בסיטואציה X, ומה בY.
לוחם על, חובש על. אפילו הכושר שלי בשיא, ניצלתי את ה3 חודשים האחרונים מאז השיחרור, להחזיר את כל הGAINS שאיבדתי ב5 החודשים הקודמים לו.
אבל שוב, כן, מפחיד.
אבל לא יודע לומר אם אני מפחד על עצמי. באיזה מחשבה עקומה באחורה של הראש שלי אני מרגיש שאין לי בעצם מה להפסיד.
הרי אם יקרה לי משהו, אני אהיה בסדר. כאילו, אתם מבינים? אהיה בסדר. זה מפגר נורא לחשוב ככה.
אבל את אלו שאני אותיר מאחור.. שמעו, זה משהו אחר.
מה שכן, איזה שטויות אני מדבר, הכל יהיה בסדר.
פגשתי את המוות שוב לאחרונה, לא בקונוטציה של מלחמה. הוא היה נורא, ותמיד יהיה נורא. מה שמשתנה זה מה שגרם לו. לפעמים מלחמה, לפעמים הלב זייף, לפעמים הנפש זייפה, לפעמים תאונה. שוב, המוות נורא, הסיטואציה משתנה.
באסה להתנגש בעץ בין אם נוסעים בטויוטה או במרצדס.
לא התגעגעתי אליו, אל המוות, דיי שונא אותו. אבל מה שקרה פה הוא מוזר.
הלב שלי נהיה אבן מאז לפני כמה שנים. לא הצלחתי לבכות.
בכיתי לאחרונה, אבל הפעם כשרציתי, לא הצלחתי.
הכל נהיה עקום אצלי בפנים.
הפוסט הזה מכיל הרבה מידע, מעט הגיון, כמו מה שקורה לי בראש לקראת הסבב ב' ההולך וקרב, וכמו שקורה לי בלב כבר עוד מעט.. (ממש עוד רגע) 4 שנים.
אבל היי, להתחמק מהמילואים זה הכי קל בעולם. אבל הלב שלי לא יסלח לעצמו אם אעשה את זה.
גם אם יכעסו עליי שאני עדיין הולך, איפשהו בפנים, זה ממלא אותם גאווה שאני הולך, גם אם לא מודים בזה.
יאללה סעמק, עוד שבוע שוב מדים, יהיה צחוקים.
וכל זה עם יומולדת מחר. בלאט, אני זקן.
