אוטוביוגרפיה.

השבוע היה יותר ממקרה אחד שזה היה קרוב מידי.

רעש הכתב"מים, שיגרו המיירטים,

לדעת לזהות ע"פ סוג ה"בום" האם זה מיירט שפגע, פיספס, או תומ"ס שנפל אל עבר שטח פתוח או מוצב כזה או אחר.

לראות את העשן דרך החרכים במרחב מוגן במוצב,

לראות את העשן שעולה מהאדמה החרוכה באזורים שנשרפו בעקבות הנפילות.

הכל קרוב מידי.

אבל עדיין, ברגע הבום, זה לא פחד שמניע אותך, זה אדרנלין.

אני גם חלק מכוח רפואי, כל יציאה, כל נפילה, כל תמונת מצב, ריצה לחמ"ל, הבנה של התמונת מצב, הרצת סכמה ע"פ מתארי פגיעה רלוונטיים.

יצא שגם השבוע יצאתי הביתה. כבר יומיים במנוחה. הלב היה על 200 במשך כמה ימים ברצף, עכשיו הוא יורד לקצב סביר.

שקלתי לעשות משהו היום, אבל באמת, לא בא לי. מה יש לי לעשות? לשבת עם חברים שישאלו אותי "נו מה אתם אוכלים טוב שם הא?" עם גיחוך. אנשים עם ניתוק מוחלט ממה שקורה. 

אתמול חבר גרר בכל זאת לאיזה ישיבה באיזה בר שהיה איזה משהו. שתיתי את הדרינק, בהיתי באוויר עם שקיות מתחת לעיניים, ומידי פעם נשאלתי "מה יש לך?" נו באמת.

עכשיו קחו את התחושה של ה"הינה, הפעם זה יפגע ואני אגיד ביי ביי", לצד מה שקרה לפני 4 שנים, לצד הכעס על האנשים המנותקים, לצד הכעס על אלו שאמורים להיות פה עכשיו בשבילי, ומתקבל אדם שונה. 

האדישות מכלה אותי.

וצר לי על כך.

בא לי שנ"צ ב9 בערב.

טוב נו, נעשה עם עצמי צ'ייסר, זה תמיד עובד.