החיפוש אחרי אהבה איכשהו נעלם מחיי כרגע, למרות היותו מרכיב עיקרי בשנה האחרונה. בעיקר בתקופה על המדים. זה מאוד מפתיע אותי, וזה לא ברור. האם הלחימה חיזקה את זה, וה"שיגרה" גרמה לי לפחד ממנה שוב? האם האדרלנין שהיה שוטף את הגוף בכל אזעקה והדף פיצוץ גרם לכמיהה שלי לאהבה נוספת להתחזק, ואילו העדר הפיצוצים, גרם לי לבשל בתוך נפשי וליבי את מה שעברתי בגבולנו הצפוני? או אולי, כל זה בכלל בגללה? האמת? מרגיש שאין לי זמן לחשוב על זה. פשוט, כובש עוד מטרות.
כבר שבוע שבא לי לכתוב פוסט על משהו, אבל לא יוצא לי. כרגע אני בערב רגוע בבית, ורעשי המטוסים שעפים מעל ביתי הפכו גם רפטיטיביים, כמעט כמו רעש לבן. משהו שמוזר לי כשאני לא שומע אותו, שחסר לי. אז בתוך הרעש הלבן, יוצאות מילים.
סבב א' + סבב ב', עד עכשיו צברתי 182 יום. חיכיתי כבר לצו הבא, ידענו שהוא יגיע, והינו הוא מעבר לפינה.
נכון, יש עוד סדר גודל של חודשיים, אבל הפעם לא בצפון. הפעם עזה.
אני מוכן, מאומן, בראש נקי, יודע את המשימה, איך, כמה למה ומי. אפילו המסלול חזרה לכושר שלי עולה מדרגה, אני מתכוון להגיע לשם בprime שלי. יחסית למישהו בן 37.
להגיד שאני לא מפחד? שקר.
להגיד שאני אאפשר לאחרים לפחד עליי? גם לא.
סופרמן.
סופרמן.
סופרמן.
על כל דאגה לשלומי הפיזי, הנפשי, ביום יום, במלחמה, בהכל, זאת תמיד תגובתי. הרי סופרמן אני.
"למה אתה צריך את זה?" אחת שאלה. "אני לא צריך, אבל זה נחוץ"
"לא נמאס לך?" שאלה אחרת "נמאס, אבל אם לא אני, אז מי?"
"כשאתה אומר את זה, סופרמן, אני רק מתפללת עלייך. עלייך ועל כל החיילים" אמרה נוספת, חוץ מאימוג'י לב, אין מה להגיב.
שתיקה ומבט דואגת, מגיע מאחת נוספת. מחייך את החיוך הממזרי, קורץ, "סופרמן" מגיב.
"גאה בך". זה כבר תופס אותי לא מוכן. אבל על מה? לא עשיתי כלום. בואי, מי אני שאני לא אעשה דבר כה בנאלי בעיניי, רק על מנת שילד יוכל לישון בשקט בלילה?
אז כן. לפעמים, אני משכנע את עצמי שאני גאה בעצמי. וואלה? ביצים שלי, שתתפוצץ הצניעות והענווה. יש לי על מה. 182 בינתיים נתתי. 182. פיזית שלם, אבל הנפש קרועה ומרופטת וזועקת וכואבת. אז כן, שיזדיינו כולם. כן, אני טוב יותר ואני ראוי יותר. פאק איט אול. גאה בעצמי.
אבל עדיין, תמיד נזכר ברגע שאחת אמרה לי, שהיא לא יכולה להיות גאה בי.
טוב נו, נחכה חודשיים, ונעלה יומן מסע #XX, סָבָּאח אֶל חֵ'יר יא עזה.
