לא מזמן כתבתי שבקרוב אכתוב סָבָּאח אֶל חֵ'יר יא עזה.
אבל צחוק הגורל, לו היו תוכניות אחרות.
קראו לפני שלושה ימים. התייצבתי. האם עוד כמה ימים יצא לי לומר סָבָּאח אֶל חֵ'יר יא לֻּבְּנַאנִ֫יַּה?
פחד וחששות בכל עצם בגוף.
דברים שהצטברו.
חששות, כאב, חרדה, מה לא.
נכון, המון הצלחות שלנו בתקופה האחרונה, אבל החשש מהבוץ הלבנוני בחורף מדירה שינה.
אחד מפלאפלי הדרגות הגבוהות אמר לנו באחד הסבבים הקודמים.. "מותר לפחד"
כל עוד לוקחים את הפחד בשביל להיות זהירים, חכמים וטקטיים יותר.
מאמץ את הנרבן להיות חברי הטוב לתקופה הקרובה.
ואולי, רק אולי, תשרוד נפשי. הגוף יהיה בסדר.
במחלקה שלי כבר רואים עליי. את העייפות, את החוסר כוח להתמודד עם זה שוב.
16 שנה אני בגדוד מילואים הזה. 16 שנה. יותר מהמג"ד.
עדיין כאן, עדיין נותן. מקווה שאוכל למשוך עד הסוף.
יאללה, נקווה שיהיה חומוס טוב בדרום לבנון.